סדנת כתיבה: הורדת טכניקות כתיבת שורות ראשונות (או משפטי פתיחה, מה שבא לכם)

היתה הדרכה נפלאה ביותר, אך לצערי שרתי פייסבוק כשלו... וכנראה ששום דבר לא נשמר.
אכזבה ענקית. את ה"אין-הקלטה" תוכלו "לא-לראות" כאן:

מה עושים? הכנתי עבורכם את המצגת עם הטכניקות. אמנם לא תראו אותי מפזז במצלמה, ואין פרשנות מילולית על החומר, ואין פידבק, אבל... זה מה יש, ונברך על מה שיש.

להורדה לחצו כאן.

ההבדל בין סיפור להסיפור

מאת לירון פיין

שמעו סיפור.

אתמול העברתי את מפגש ההזנקה לננוריימו השנה, וסקרתי מספר טכניקות, תכונות וסגולות שמאפשרות לכתוב מהר ולעמוד באתגר. והראשונה, החשובה והעיקרית בהן: הסלחנות.

כן, קראתם נכון. הדבר החשוב ביותר לכתיבה, הוא הסלחנות לעצמכם - וליצירה שלכם. היכולת לא לשפוט אותה מוקדם מדי. לא לחרוץ דינה בטרם עט (ושמישהו יעז להגיד שהייתי צריך לכתוב עת. איי דייר יו. איי דאבל דייר יו).

אז, סלחנות.

סלחנות היא ההיפך מפרפקציוניזם - הרעל החזק ביותר הידוע לאנושות כנגד יצירתיות. הישמרו לכם ממנו, כותבים! אם רק תתנו לפרפקציוניזם הזדמנות אחת קטנה, הוא יחסל את היצירה שלכם הרבה לפני שהיא תהפוך ליצירה. כן, כן. הרצון הפרפקציוניסטי שלכם ליצור משהו ממש טוב, הוא זה שיהרוס לכם את הסיכוי ליצור משהו ממש טוב.

למה?

אסביר בפשטות: כדי ליצור משהו טוב, צריכים להתחיל מאפס. ואפס הוא משהו בוסרי, פעוט, גרוע. הוא אפס, אחרי הכל. אבל האפס הזה, ברגע שמתחילים איתו, מתחיל לגדול. והוא צומח, מלבלב, ואפילו פורח. ורק אחרי זה יגיעו הפירות.

אבל הפרפקציוניזם יהרוס לכם את הפירות. הוא יגרום לכם לכרות את עץ התפוח עוד כשהוא שתיל. הוא גם נורא הגיוני: אתם רוצים תפוח, והשתיל לא נראה כמו משהו שיכול לגדל תפוחים. אז כנראה שהוא לא מספיק טוב. היידה, גרזן.

ראיתי תהליך כזה קורה עשרות פעמים עצובות, אצל כותבים שעברו דרכי. אבל אתמול פגשתי גרסה שונה, קיצונית יותר של חוסר הסלחנות - ונותרתי פעור פה.

זה קרה לאחר תרגיל קטן שעשיתי להזנקת היצירתיות. משהו שנועד ליצור גרעין, זרעון של סיפור. דבר שיכול לגדול, בעבודה נכונה, לספר של ממש. כולם כתבו משהו, מי יותר ומי פחות, פרט לאדם אחד. הוא לא הצליח.

עכשיו, שתבינו. התרגיל היה לכתוב משהו מאוד פשוט. מאוד בסיסי, מאוד התחלתי, מאוד כללי. זה יכול היה להיות גם משהו כמו "אבי הוא עורך דין בן 30, שרוצה להתחיל עם הקולגה שלו, אבל היא מסתירה סוד שלא מאפשר לה להתאהב". מבינים? לא מסובך. אבל הוא לא הצליח לכתוב משהו כזה.

גם כשהתחלנו לפתח "משהו" יחד, תהליך שבדרך כלל עובד יפה, מה שיצא לנו - לא הדליק אותו. לא היה בא לו להמשיך אותו.

ופתאום הבנתי.

באותו רגע, שום דבר לא היה יכול להדליק אותו. ולא רק באותו רגע. לעולם, ומעולם, שום דבר לא היה יכול להדליק אותו. שום דבר. ואף פעם.

ולמה?

כי הוא לא רוצה לכתוב סיפור. הוא רוצה לכתוב את "הסיפור". בה' הידיעה.

"הסיפור". הסיפור שידליק אותו.

מעולם לא ראיתי דוגמה יותר חזקה של רעל פרפקציוניסטי. יכול להיות שהוא אדם מאוד קריאטיבי. יכול להיות שיש לו כישרון כתיבה גדול. אבל שום צמח לא יכול לגדול על אדמה כל כך מורעלת.

אז איך, בכל זאת, סיפורים נכתבים? איך הוא יוכל לצאת מהמדבר היצירתי המבאס הזה, בו הוא נודד, ויגיע למקומות טובים יותר?

הוא צריך ללמוד לספר סיפור.

לא את "הסיפור", אלא סתם סיפור. סיפור פשוט, כזה שאנחנו מספרים לחברים מסביב לקפה. סיפור רגיל, כמו מה שקרה לנו בעבודה היום. סיפור שגרתי, כמו איך הכרנו את בני הזוג שלנו. אף אחד מהם לא יהיה "הסיפור", אבל כל אחד מהם יהיה סיפור.

ובסוד אגיד לכם, שאם הסיפור הזה יסופר מספיק טוב, אי שם בעולם יהיה מישהו שיקרא אותו – ועבורו זה יהיה "הסיפור".

עכשיו, שמעו סיפור.

עידן הסלפי בכתיבה

מאת לירון פיין

האם עולם הכתיבה משתנה?

הוא תמיד משתנה, כמובן. אבל השינוי הכי משמעותי היום, לדעתי, הוא באחוז הכותבים הצעירים שכותבים בגוף ראשון. הכל בגוף ראשון. ורק בגוף ראשון.

יש לכתיבה בגוף ראשון משמעות עצומה. הם לא מספרים מה שקרה לדמות הזו או האחרת. הם מספרים מה שקרה להם (או לדמויות אותן הם משחקים). ואם מקשיבים טוב, מגלים שזה בעצם מה שקורה להם. מה שקורה עכשיו. כי ברירת המחדל הקבועה של הכותבים הצעירים היא לכתוב בגוף ראשון הווה. אני הולך, אני שומעת, אני משחק, אני כואבת, אני מתגעגעת, אני כותב.

90% מהכותבים הצעירים שפנו למסלולי הכתיבה שלי כותבים כך. ואל תגידו בחירה, כי אין שם בחירה. זו פיקסציה. בדקתי. הם כמעט ולא מסוגלים לכתוב בגוף שלישי (סלקטיבי, זה שרואה מתוך נקודת המבט של הדמות). זה לא מסתדר להם. זה לא נראה להם טבעי. זה כמו שאני אתחיל לכתוב, עכשיו, בגוף חמישי. אין לי מושג מה זה. ולהם אין מושג מה זה גוף שלישי.

ווזה ממש לא היה כך בעבר. רוב הספרות, גם היום, נכתבה ונכתבת בגוף שלישי עבר. יש לזה סיבות טובות: זו דרך הסיפור הגמישה ביותר, שמאפשרת לכותב להפתיע את הדמויות, לתת לקורא מידע שאין להן, ליצור מתח בכל כך הרבה דרכים, לקפוץ נקודות מבט, ועוד כהנה וכהנה צימוקים שאין בגוף ראשון.

גם לכתיבה בגוף ראשון יש יתרונות, כמובן. היא זו שמאפשרת את ההזדהות החזקה ביותר עם הדמות. היא מאפשרת לקוראים להיות מופתעים עם הדמות. קיימות יצירות מופת שנכתבו בגוף ראשון, ואני לא מדבר על קלאסיקות אלא על יצירה מודרנית, כמו "משחקי הרעב" (גוף ראשון הווה, אללי).

אבל אני די בטוח שסוזאן קולינס יכולה לכתוב מעולה גם בגוף שלישי. הגוף הראשון הוא רק עוד כלי בארגז שלה, בה היא יכולה להשתמש למטרות שלה. מכאן ועד מצב בו הכתיבה בגוף ראשון היא ברירת מחדל, או נטולת ברירה בכלל, המרחק גדול.

ולמה זה קורה?

אני חושב שהתשובה ברורה, אם חושבים עליה. האינטרנט! הוא אשם, כמובן.

זה התחיל בבלוגים. במשך תקופה לא קצרה במונחי אינטרנט (5-10 שנים, מקביל לכמה מאות בחיים הרגילים) התחילו רוב הכותבים (והקוראים להתעסק בגוף ראשון. אם פעם פורמט היומן (ובלוג זה בעצם יומן רשת. Web log) היה יוצא הדופן, פתאום הוא הפך להיות הנפוץ והנקרא ביותר. לכולם היה מה להגיד, וכולם אמרו את זה בגוף ראשון.

אבל זה עדיין נכתב, בדרך כלל, בזמן עבר. בבלוגים, עדיין כתבנו על מה שעשינו (בעבר) ומה שחשבנו ומה שעברנו. יומני היקר שלום, היום ראיתי את נורית, הילדה של השכנים, וחשבתי שהיא מקסימה. נתתי לה פרח ותפוח. ונחשו מה היא עשתה, הבהמה?

ואז בא הפייסבוק. והטוויטר, והאינסטוש (ותיכף אזרוק מילה על הסנאפצ'אט). ופתאום, הכתיבה שלנו הפכה להיות ממוקדת בשורת סטטוס. ב"מה אתה חושב עכשיו". בהווה.

הנה, אני עושה קופי פייסט (אני עושה! לא אני עשיתי!) בזמן אמת, מהפייסבוק שלי, של כותבת מוכשרת מאוד בשם מיכל:  "כולם מתלוננים על הילדים שלהם ובאמת, זה כזה קשה לפעמים ובהתחלה, ממש היה סיוט. ויש גם את המחקר הגרמני הזה על עד כמה ילדים מדכאים וזה. וגם זה קצת נכון, כי באמת, לא לישון זה זוועה וזה שאין זמן לעצמך. אבל אני כל כך אוהבת את XXXX שלי וכל מה שאני רוצה זה לגדל אותה וכשהיא אומרת אמא הלב שלי מתמלא אור ובכלל, כמה שהיא מטריפה".

הווה, הווה, הווה. לגיטימי וטבעי לגמרי. לפני עשור זה היה נשמע מוזר מאוד, לא טבעי. הסיבה: היה פער זמן בין מה שחווינו לבין הרגע בו יכולנו לספר על זה. לא יכולנו לעשות את זה בו זמנית. הנה, דוגמא סופר-מגה פופולרית, של אדם שהיה הקול של דור שלם: "טיילנו בצפון, היינו בבניאס, ומשה שתה אורנג'דה. אמרתי לו, משה, מה יש לך מהאורנג'דה?"

לקח זמן מהרגע בו דודו טופז ביקר עם משה בבניאס, עד לרגע בו הוא ישב וכתב על זה.

היום אין פער זמן כזה. היום, משה היה מוציא סמארטפון, מצלם סלפי שלו עם הנוזל הכתום, וכותב סטטוס: "כולם בבניאס שותים קולה, אבל אני נאמן לאורנג'דה שלי!". הוא היה מקבל לייקים, מחמאות, ואז גם קומנטים מלאי שנאה על ידי קולנים (שזה כמו טבעונים רק בקולה). לבסוף היו עושים לו שיימינג, ולקינוח הוא היה מגיע לצינור לילה ומצית את מחאת האורנג'דה.

והכל בגוף יחיד, הווה. סלפי.

זו הדרך בה אנחנו חווים היום דברים. זו הדרך בה אנחנו מתרגלים לצרוך חוויות. ופתאום אין פלא שכותבים חדשים, שגדלים אל תוך הדרך הזו, לא מסוגלים לכתוב בגוף שלישי עבר. "לכתוב מה קרה למישהו אחר, פעם? זה משעמם ומוזר! אני רוצה לכתוב מה קורה לי, עכשיו!"

הם פשוט רוצים לכתוב סלפי.

הם מתוכנתים לכתוב סלפי. הם לא יכולים אחרת. מה שמוביל אותנו לשאלה: האם, עוד שנים לא רבות, סגנון הסלפי (גוף ראשון הווה) יהיה הרוב המוחלט של הכתיבה? האם גוף שלישי יהפוך להיות ארכאי?

ומילה על סנאפצ'אט. אתם, אולי, לא מכירים את זה, אבל זו אחת המגמות החזקות ביותר בתקשורת של הדור הצעיר. הייחוד שלה: היא נותנת לקהל שלך חלון של 24 שעות בלבד כדי לראות את הסטטוסים ב"סיפור" שלך (ככה הם אשכרה קוראים לזה: story). אחרי 24 שעות, החלק הזה ב"סיפור" שלך נעלם. אין לך היסטוריה, בכלל! אם בפייסבוק אתה כבר רצף של "עכשווים", בסנאפצ'אט אתה רק ה"עכשיו". ללא רצף או קונטקסט. צילום מצב.

אז, מה אתכם?
הבחנתם שאתם מתחילים לחשוב "עכשיו", ולכתוב סלפי?

אז איך הופכים לסופרים סדרתיים באמזון?

מאת לירון פיין

במאמר הקודם דיברתי על מעמד הביניים של הסופרים העצמאיים בעולם, אלה שכותבים במשרה מלאה ומביאים הביתה תמלוגים חודשיים בני ארבע או חמש ספרות בדולרים. תנאי הבסיס לזה, כמובן, הוא שיהיה לכם מספר ספרים – יותר מאחד, יותר משניים, יותר משלושה. אבל איך כותבים כל כך הרבה?

מאז פרסום המאמר פנו אלי הרבה מאוד סופרים (וגם כאלה שיש להם כישרון כתיבה, אבל עדיין לא סופרים), ושאלו אותי על זה. יש מי שציינו שקשה להם להתחיל, יש מי שאמרו שכדי לכתוב ספר צריך להשקיע שלוש-ארבע שנים. יש גם כאלה שהזכירו את מחסום האנגלית.

אני חייב להודות שמאוד הבנתי אותם. מבחוץ, לפני שאתה עושה את זה, זה נראה בלתי אפשרי. גם היום, כשאני מספר לאנשים שכתבתי את At God’s Mercy (אל מלא רחמים, בעברית) תוך חודש אחד בדיוק – אנשים לא נוטים להאמין לי. וזה ספר טוב, לכל הדעות (אל חשש – יש לי גם ספר רע לכל הדעות) עם ממוצע ביקורות מדהים באמזון. אבל תוך חודש? אי אפשר.

ובכן, אפשר.

אני רוצה להביא לכם קצת מהניסיון של סופרת עצמאית ומצליחה בשם Elle Casy (מרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס), כפי שהיא כתבה במאמר שפורסם במאי 2013. זה לא תרגום מלא, רק עיקרי הדברים. שם המאמר: How I write so many books: A system, some theories, and a few random thoughts. ואפשר לקרוא אותו במלואו כאן.

העצלנים יקראו את התקציר, בשורות הבאות.

"הרבה שואלים אותי איך כתבתי כל כך ספרים (18) בכל כך מעט חודשים (15 חודשים), ועוד ספרים טובים שהקוראים אוהבים - אז רציתי לפרט את השיטה שלי. אבל קודם, כמה מחשבות. אני לא מה שקוראים "סופרת מלידה". תמיד רציתי לכתוב ספרים אבל פחדתי להיכנס למעגל האימה של דחיות על ידי סוכנים והוצאות – ולכן התחלתי מאוחר יחסית. רק כשראיתי את האפשרות להוציא באמזון בעצמי, בלי סכנה של דחייה – נכנסתי לזה ופשוט התחלתי לכתוב.

אף פעם לא לקחתי שיעורי כתיבה או קורס כתיבה יוצרת, אף פעם לא סיפרו לי שלכתוב ספר לוקח שנתיים, ואולי אם היו מספרים לי את זה אז באמת היה לוקח לי שנתיים. לעומת זאת, קראתי כתבה על אמנדה הוקינג, בה היא אמרה שלקח לה שבועיים לכתוב את אחד הספרים שלה. לכן זה נראה לי הגיוני, ופשוט התחלתי לכתוב בקצב שלי. כתבתי וכתבתי, שיניתי קצת, שילמתי לעריכה מקצועית, שילמתי לכריכה מקצועית, ואז שיניתי עוד טיפה. 6 שבועות אחרי זה, היה לי ספר.

האם ערכתי אותו שוב מאז? כן. זה היה הספר הראשון שלי, ומאז השתפרתי. אני משתפרת מדי ספר, ולאחר זמן חזרתי אליו ושיניתי אותו.

אבל המפתח הוא להבין שזה אפשרי. פעם לקח שנים – אבל העולם השתנה.

ועכשיו, לשיטה (לירון: אני אתן את ההערות שלי, מה דומה ומה שונה):

1. אני מקלידה מהר - 2,500 מילים טובות לשעה. (לירון: אני מקליד פחות מהר, 1,000 מילים בשעה. אבל לא לשכוח שבתרגום לאנגלית הן הופכות ל- 1,300 מילה)

2. אני לא משתמשת בקווי עלילה מתוכננים מראש, והדמויות לוקחות את הסיפור לאן שהן רוצות. יש לי בהתחלה איזה כיוון כללי של העלילה והסיום, אבל בדרך כלל זה משתנה תוך כדי הכתיבה. כשאני מתכננת מראש זה כובל אותי. (לירון: אני עובד פחות או יותר באותה שיטה, אולי עם טיפה יותר תכנון)

3. יש לי דמיון פעיל מאוד. צצים לי בראש מדי יום רעיונות לסיפורים. אני ממליצה למי שאין לו דמיון כל כך פעיל, להשתמש בשיטת ה"מה אם?" (לירון: אותו דבר אצלי...)

4. בעלי תומך בי מאוד ומעודד, ותורם מאוד בניהול הבית והחיים. הילדים כבר גדולים (הקטן בן 9) ודי עצמאיים, אז יש לי זמן פנוי. (לירון: היא לא גרה בישראל, רואים. אבל אין ספק שכדי לכתוב צריך זמן).

5. אני משתמשת ביעדים יומיים של ספירת מילים, ולא עוזבת את הכתיבה עד שאני עומדת בהם. הימים שאני הכי אוהבת הם ימי ה- "5,000 מילה" (ואז אני מסיימת לפני הצהריים ויש לי את כל היום חופשי!), ויש גם ימי 15,000 מילה. הכי הרבה כתבתי 23,500 מילה ביום. כולל עריכה. (לירון: אני לא משתמש ביעדים האלה, אולי כי אני עדיין לא סופר במשרה מלאה ויש לי דד-ליינים אחרים).

6. שנת צהריים, מדי יום, בלי לוותר! (לירון: Great minds sleep the same. אני חובב גדול של שנצ)

7. יש לי סביבת עבודה מעולה. נוחה, ארגונומית, שקטה (באמצעות אזניות שמשתיקות רעש לבן). ובדרך כלל: בלי אינטרנט. (לירון: יש לי סביבת עבודה נוחה, אבל לא כמו שלה. אבל... היא צודקת)

8. יש לי גם יעדים חודשיים של ספירת מילים. זה חשוב, כי אז אני יודעת שביום האחרון של כל חודש אני מוציאה את הספר. (לירון: לא ספירת מילים, אבל כן יעדים קשיחים)

9. אני עורכת תוך כדי כתיבה. לפני שאני ממשיכה לפרק הבא, אני חוזרת אחורה לפרקים שכבר כתבתי ועורכת. כך שבממוצע כל פרק נערך 3 פעמים, ולכן הדראפט הסופי שלי מאוד מאוד קרוב למוצר המוגמר. (לירון: השיטה שלי מאוד דומה, אולי פחות מובנית)

10. אני משתמשת בקוראי בטא ובמגיהים מקצועיים שיכולים לתת לי הגהה תוך יום יומיים. (לירון: התחלתי לאמץ את השיטה הזו בספר האחרון שלי, Night Shift – בעברית, "סוף איכילוב").

11. אחרון אחרון חביב – ובעצם ראשון: יש לי קוראים מדהימים, שמתמרצים אותי לכתוב להם גם אם אין לי חשק. (לירון: מרגיש אותו דבר בדיוק! ביקורות הקהל ודרישה, זה הדבר הכי חשוב. במיוחד אם התמלוגים מעודדים גם)

                                              

עד כאן, גברת Elle.

אני חושב שהדברים האלה חשובים מאוד מאוד לכל סופר מתחיל, ולחלק מהסופרים הוותיקים. אל קייסי כותבת ספרים בז'אנרים של רומנטיקה, נוער, פנטזיה עירונית, דיסטופיה, והרפתקאות.

הספרים שלה מכילים בממוצע 75,000 מילה. כרגע יש לה 32 ספרים, רובם נמצאים עמוק בתוך הטופ 1000 באמזון, עם ממוצע ביקרות גבוה מאוד, ולהערכתי מניבים לה יחד בתמלוגים לפחות 15,000 דולר בחודש.

אז, רוצים להפוך את הכתיבה הספרותית לקריירה שלכם? אשמח לתגובות.

"באיזו זכות אתה מוציא ספר?"

לפני מספר ימים ראיינה אותי כתבת לעיתונות, ושאלה אותי משהו בסגנון של "באיזו זכות אתה נותן לכל אחד את האפשרות להוציא ספר? מה, כל אחד שכותב משהו יכול להיות סופר? ומה עם העריכה?
ומה עם הגהה מקצועית? וכריכה?"

השאלה הזו הרגיזה אותי בכל כל הרבה מובנים, שלקח לי מספר שניות כדי להתחיל לענות וכמובן בעל פה זה אף פעם לא יוצא כמו שצריך. אז הנה התשובה המלאה, כפי שהייתי צריך לענות.

*

"באיזו זכות אני נותן למישהו את האפשרות להוציא ספר?" זו ממש לא השאלה. השאלה האמיתית היא, באיזו זכות את (!) לוקחת ממישהו את האפשרות להוציא ספר!? מי שם אותך במשטרת הספרות, בכלל? הרי יש כל כך הרבה טעמים מגוונים, של קהלים מגוונים – מי יחליט מה 'ראוי' ומה לא?

ומה זה 'ראוי', בכלל? הרי ידוע כבר שהוצאות הספרים הממוסדות מפספסות חלק עצום מהספרים היותר טובים ומוצלחים שיצאו. את 'הארי פוטר' דחו כל כך הרבה הוצאות ספרים – זה אומר שג'. ק. רולינג היתה צריכה להבין שהיא "לא סופרת", ולגנוז אותו?

מבחינתי אלה שטויות במיץ, טבולות בהתנשאות קפיטליסטית. שני מבקרים, או לקטורים, או קוראים, יכולים לקרוא אותו ספר – אחד יאהב אותו ואחד ישנא אותו. מי יקבע מה טוב?

אני מאמין, כך אמרתי לה, שלכל אחד יש זכות בסיסית לכתוב ולפרסם את מה שהוא כותב, בדרך הטובה ביותר האפשרית. אני מאמין שלכל אחד יש סגנון משלו, ודרך הספר הוא יכול להתבטא. השופט היחיד הוא הקהל – ולא צריכה להיות שום משוכה שעומדת בין הכותב לבין הקהל שלו. לא משוכה פיננסית – ולא משוכה של לקטורים.

*

אבל היא לא אמרה רק שטויות. מה באמת עם העריכה?

כאן התשובה שלי יותר מורכבת. קודם כל, צריך לזכור שה"עורך" העכשווי, זה שעובד עם הסופר על הספר שלו, הוא המצאה מודרנית. טולסטוי לא כתב עם עורך. גם לא קפקא. הם עבדו עם עצמם, באומץ ובכישרון, ויצאו יצירות מופת לבדם.רק בשנים האחרונות, כשספרים הפכו לתעשייה של ממש, הומצאה משרת העורך כדי להאיץ הליכים ולעזור לסופרים שמתקשים לערוך את עצמם.

שלא יובן לא נכון: אני ממש לא מזלזל בעורכים, אני עצמי עוזר בעריכה למספר סופרים. אבל אני חושב שסופר טוב צריך לדעת לערוך את עצמו. מעבר לזה, כשסופר מוציא את הספר עצמאית – הוא יכול לבחור בעצמו עם איזה עורך לעבוד, מבין עשרות עורכים זמינים שישמחו לעבוד איתו. 

זה לא צריך לפגוע במקצועיות – זה יכול אפילו לשפר אותה.

כנ"ל לגבי תרגום, עריכה לשוניות והגהה. בטח באנגלית, שהיא לא שפת האם שלנו. סופר טוב צריך להבין שהספר שלו חייב לעבור את התהליכים האלה, ובאיכות גבוהה. למזלנו, אנחנו חיים בעידן בו אפשר לעשות את זה ולא במחיר גבוה – גם כאן כבר אין מונופול.

*

בעיני, חופש הבחירה הזה הוא הכוח הגדול ביותר של הסופר העצמאי – לאורך כל הדרך. בכריכה, למשל. בבחירת הכריכה לספר החדש שלי, At God's Mercy (בעברית: "אל מלא רחמים"), בחנתי כעשרים כיוונים שונים. עשיתי את זה יחד עם קבוצות מיקוד שונות. 

רק כשהייתי מספיק מרוצה מאחד מהם שלחתי לעיצוב סופי, וזה לא עלה הרבה. אגב – אני אוכל להחליף את הכריכה בעתיד, אם ארצה. נראה איך יגיב הקהל. הדברים דומים גם בקידום הספר. אמזון מאפשרת לסופר לקדם את הספר בעצמו, ובהשקעה לא כל כך גדולה הוא יוכל להיעזר במקצוענים שיעשו את זה עבורו. גם כאן זו בחירה שלו, וכך ראוי!

אז, מה דעתכם?

נ.ב,

אם כבר מדברים על זה – אני מחפש עכשיו קוראים שיקראו את הספר (אני מצרף לינק להורדה שלו בעברית, ללא תשלום) ויכתבו לי את דעתם האובייקטיבית עליו, כדי שאוכל לפרסם אותה. אפשר לכתוב בעברית ואני אתרגם מילה במילה.

כאן ניתן לרכוש אותו באנגלית (זה עולה 3 דולר – סכום שאחזיר, כמובן), כדי לכתוב את הביקורת:http://bit.ly/AtGodsMercy 

הנה הלינק להורדת הספר בעברית: http://bit.ly/HPw9Ff1

אז למה חשוב לנו כל כך להוציא ספר?

ישראלים אוהבים לקרוא. הם אוהבים מאוד גם לכתוב, ולראיה – בישראל הקטנה, עם השפה המאוד לא נפוצה שלנו, יוצאים הכי הרבה ספרים בעולם יחסית לגודל האוכלוסיה (אולי רק בנורווגיה יוצאים יותר ספרים באופן יחסי, וגם את זה צריך לבדוק – כי הרי חלק גדול מהישראלים כלל לא דוברי עברית).

למעשה, לישראלים חשוב כל כך שהספר שלהם יצא – עד שהם מוכנים לשלם להוצאות הספרים השונות 20,30 ואפילו 50 אלף ₪ רק כדי שהספר יצא ויגיע למדפים, לשבועיים שלושה.

למה זה חשוב לנו כל כך? למה זה חשוב לך?

בגלל שיש לנו סיפור לספר

אנחנו בנים לאחד הלאומים הכי מעניינים בעולם, בתקופה המעניינת ביותר בתולדותיו מזה 2,000 שנה. חווינו אובדן עצום בשואה, עברנו שמחה אדירה עם הקמת המדינה, התענינו בכור ההיתוך העדתי, נלחמנו, ניצחנו, הפסדנו, איבדנו יקירים, והולדנו דור חדש.

זה הסיפור הלאומי שלנו, וכפועל יוצא זה הסיפור של כל אחד ואחד מאיתנו. פשוט מהניסיון האישי שלנו, מהזכרונות שלנו. לכל איש יש שם, ובישראל – לכל יהודי יש סיפור.

בגלל שאנחנו רוצים להשאיר חותם בעולם

מי יזכור אותנו כשנמות? מה תהיה המורשת שלנו? במה יוכלו להביט נכדי ילדינו ולהתגאות? אולי בגלל הסיבה הראשונה, השואה והתקומה, אנחנו חרדים שלא נשאיר חותם בעולם, שלא נותיר אחרינו משהו רב משמעות. זו אחת הסיבות שבישראל "חייבים לקנות בית" (בשאר העולם חיים מצויין בשכירות), וזו גם אחת הסיבות שאנחנו חייבים לכתוב ספר. כי ספר חי לנצח. גם שנים קדימה, גם אחרי שאנחנו לא נהיה, המילים שלנו יישארו אחרינו ויותירו מורשת.

בגלל שאנחנו רוצים להשפיע

חשוב לנו להשפיע על העולם סביבנו. חשוב לנו שידעו מה אנחנו חושבים, חשוב לנו שיחשבו שאנחנו חשובים. מי שהוציא ספר בעצם קונה מוניטין. גם ברמה המקצועית (על כך יעיד כמעט כל מי שמתפרנס כעצמאי והוציא ספר), וגם ברמה האישית. אפילו ספר ילדים זה מוניטין. בוודאי שספר ילדים זה מוניטין!

כי יש לזה גם אספקט כלכלי

ספר יכול להיות רב מכר. רב מכר יכול לתת הכנסה טובה, פאסיבית, לאורך שנים. אלה הן אגדות, כמובן, אגדות שלהוצאות הספרים (ולעיתונים שמחוברים אליהן) קל מאוד לטפח. למעשה, הוצאת ספר בישראל היא התאבדות כלכלית - פשוט כי שוק קוראי העברית קטן מאוד, והתמלוגים שנותרים לסופר בישראל הם בגדר הבדיחה.בדרך כלל האספקט הכלכלי הוא הפוך – הוצאות הספקים גובות עשרות אלפי ₪ מהסופרים וכך מרוויחות יפה מאוד. הסופרים עצמם לא מרוויחים דבר, ואף מפסידים הרבה מאוד כסף ברוב המקרים. מי שבאמת רוצה להרוויח מספרים עושה את זה לא בארץ, אלא באמזון, ולא על ידי הוצאת ספרים אלא על ידי הוצאה עצמית.

אבל את זה לא תקראו בעיתונים. כי הרי מחוברות אליהם הוצאות ספרים.

אז, מה הסיבה שלך לכתוב ולהוציא ספר? אשמח לשמוע.

השיווק באמזון. איך עושים?

אז הוצאת ספר בהוצאה עצמית באמזון, בקינדל ובעותק מודפס, ועכשיו אתה (או את. לשון זכר בפוסט הזה, רק כי בא לי) רוצה לקדם אותו. החדשות הטובות: לא רק אתה רוצה לקדם אותו, גם אמזון תומכת במאבקך הצודק.החדשות הרעות: אמזון תומכת גם באחרים לקדם את הספרים שלהם. אם האלגוריתם שלה רואה פוטנציאל מכירות בספר שלך – הוא יפנה אליו קוראים. אם לא – הוא ייתן להם למצוא אותך בעצמם.

אז, איך מקדמים? יש המון דרכים. באמת המון, אבל הדרך הטובה ביותר היא גם המענגת ביותר. תיכף נגיע אליה, אבל רק כדי לסבר את האוזן, אפרט כמה דרכים פופולאריות:

• הכללה בתכנית KDP Select של אמזון. זאת תכנית שמאפשרת ללקוחות הפרמיום של אמזון לשאול את הספר שלך חינם (עבורם), אבל בתשלום מלא וגבוה עבורך. הקאץ' שם – התכנית הזו פעילה רק למי שהספר הדיגיטלי שלהם נמצא אך ורק באמזון.
• שימוש בימי ה"קידום חינם" של KDP Select. התכנית הזו מאפשרת לך לשחרר, מדי פעם, עותקים חינמיים של הספר שלך לקהל הרחב – כך שכל אחד יכול להוריד אותו לזמן מוגבל. אם הקמפיין הזה מוכתר בהצלחה – והרבה אנשים מורידים אותו – אז אמזון מקפיצה אותו בדירוגים. ישנן טכניקות רבות לגרום לכך שאנשים רבים באמת יורידו אותו...
• השגת ביקורות טובות – ככל שיהיו לספר שלך ביקורות טובות יותר, כך ירכשו אותו יותר. וצריך גם להעלים ולהטביע ולסלק ביקורות רעות... גם זו אמנות.
• שיפור מתמיד של השער, הכותרת ותיאור הספר. לא יאומן כמה זה יכול להשפיע. וכמה טכניקות מרהיבות יש כדי לעשות זאת.

אבל הדרך הטובה ביותר לשפר את מכירות הספר שלך באמזון, הדרך המענגת ביותר, היא... פשוט להוציא עוד ספר. ואם אפשר- באותו ז'אנר, עם אותם גיבורים, כחלק מסדרה.אמזון אוהבת סופרים פוריים, וכל ספר חדש של הסופר מוצע אוטומטית ללקוחות שרכשו את הספר הקודם שלו. אבל זה רק תחילת הסיפור. עם הופעת הספר השני, אמזון מעירה מחדש את תשומת הלב לספר הראשון.

יתר על כן – עם הופעת הספר השני, פתאום אתה יכול ליצור גם ספר שלישי – שהוא, בעצם, אוסף של שני הספרים הראשונים – במחיר מופחת אטרקטיבי.

הוצאת ספר נוסף אפקטיבית יותר מכל השיטות האחרות. למעשה, רוב הסופרים המצליחים עשו זאת באמצעות סדרת ספרים. אז, למה אתה מחכה? תתחיל לכתוב. ומהר.