AMAZON FOR ISRAELI AUTHORS

אמזון
לסופרים ישראלים

מוציאים לאור בעברית ובאנגלית

הוצאה עצמית, פרסום ושיווק ספרים באמזון.
מדריכים מעשיים לסופרים ישראלים, מאת לירון פיין.

Aa ENGLISH א עברית
נפגשים גם בגוגל

כדי לקבל בתוצאות החיפוש שלך מידע והטבות לשיווק ספרים, הוצאה לאור ועריכה, יש ללחוץ על הכפתור להוספת האתר למקורות המועדפים בגוגל.

פתיחה ישירה בגוגל

‏הצגת רשומות עם תוויות עריכה ספרותית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עריכה ספרותית. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 29 בינואר 2017

איך עורכים ספר של מישהו אחר? שיטת ה"וואו" לעריכה ספרותית




השבוע התחלתי בעריכה ספרותית של ספר, ללקוח חדש.

הוא לא סופר, לא בהגדרה, אבל הוא כן יודע לספר דברים באופן מרתק - וסיפור חייו, ללא כל צל של ספק מרתק. יש בו הכל: התבגרות, התגברות, אהבה, מלחמה, שיאים ותהומות. איש חזק מאוד, פלדה של ממש, שאינו מתבייש גם בנקודות החלשות והשבירות שלו. זה מה שהופך אותו למיוחד כל כך.

הסיפור שלו, האוטוביוגרפיה שלו, הוא גם מסר. האיש גם מחנך. בעיקר מחנך.

איך עורכים סיפור של מישהו כזה?

התשובה: זורמים איתו ככל האפשר, אבל לא בכל דבר. כמו בכל סיפור אישי, יש קטעים שיגרמו לקורא להגיד "וואו", ויש קטעים שיגרמו לו לדפדף הלאה, לחפש עניין. המשימה שלי, כעורך, היא להפוך כל קטע וקטע ל"וואו", ולוותר על הקטעים האחרים. יש לא מעט: חומר הגלם שבידי נמשך 40,000 מילים.

עוד משימה שיש לי: ליצור קישורים בין החלקים השונים. למצוא את האירועים בעבר הרחוק - שמתבטאים בעתידו של אותו עבר. למצוא, ולשתול רמזים מטרימים רבים ככל האפשר. כדי שברגע שהקורא ייתקל באירוע חשוב, הוא יוכל להגיד "וואו, זה בעצם המשך ישיר של משהו שקראתי הרבה קודם".

הרבה עבודה.
הרבה הנאה.

יום חמישי, 22 בדצמבר 2016

קצת על עריכה עצמית

בשבועות האחרונים אני עורך את הספר החדש שלי – ההמשך של "עלמוות".

זה תהליך מדהים, האמת. יש שתי אסכולות של כותבים: כאלה שאוהבים יותר את הכתיבה, וכאלה שאוהבים יותר את העריכה. אני אוהב את שני התהליכים, אבל אם הייתי צריך לבחור – אעדיף את העריכה.

למה?

כי בעריכה אתה באמת מגלה את הספר. במהלך הכתיבה הראשונית, הספר הוא כמו ילד מפונק, קפריזי, שעושה מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה. אבל בעריכה? הילד מתבגר, מתמקצע, וממש ממצה את הפוטנציאל שלו. זה מדהים. כמו לראות תלמיד בכיתה ד', ואז לראות אותו בוגר אוניברסיטה וכובש את העולם.

אני לא היחיד שחושב כך. הנה מה שכתב הסופר שלמה סדן שהיתה לי הזכות לערוך את הספר שלו: "אני קורא את הספר, שעבר תחת ידיו של לירון, ואני מתרגש ונפעם, מתוח וצוחק, והוא סוחף אותי במקצב נעלם ומטלטל אותי מחדש. כאילו פגשתי את הילד שלי אחרי שנים ואני זוכה להכיר אותו מחדש. ככה ראיתי אותו. ככה רציתי לראות אותו".

אז, מה, באמת קורה בעריכה?

מבחינה ספרותית, זו ההזדמנות הגדולה להעשיר את הספר ב"שרירים" עלילתיים ולהפוך אותו לחוויה זורמת ומלאה. למשל, דמות שמשפיעה הרבה בחלקו השני של הספר, צריכה לקבל מקום נכון גם בחלקו הראשון. זו ההזדמנות ליצור קשתות עלילתיות, לשחק עם הקורא ברמזים שמשתלמים אחר כך, וגם – כמובן – לקצץ את השומנים שמכבידים על הספר.

מבחינת סגנון הכתיבה (לא מדובר על עריכה לשונית), זה המקום לשפר אותו משמעותית. ליצור פסקאות נכונות, לשייף דיאלוגים, להבריק תיאורים, להדק סצנות ולדאוג שלכל מילה יש מקום נכון.

מדי חודש-חודשיים אני מקדיש את אחד ממפגשי הכתיבה השבועיים לעריכה אונליין. אני מקבל טקסטים מתלמידים, ובשידור חי מנתח אותם, מפענח אותם ועורך. מדובר בעיקר בעריכה סגנונית, כמובן, ומי שעוקב אחרי העבודה הזו מרוויח המון מידע וטיפים שמגיעים מהתהליך.

זה מה שיקרה גם בשבוע הבא, ביום שלישי (20:00). אם אתם כבר במועדון כתב, שלחו לי קטע לעריכה, של עמוד שניים. השיעורים הספציפיים האלה לא מוקלטים, כך שאם אתם רוצים לקבל את הפידבק אונליין, כדאי לעשות מאמץ ולהגיע.


יום רביעי, 30 בספטמבר 2015

איך לשפר שיפור




מאת לירון פיין

לא כל הסיפורים נולדים מושלמים.

סליחה, אתחיל מחדש, טוב יותר. האמת היא שכל הסיפורים נולדים לא מושלמים. כך בדיוק: לא מושלמים. ולא רק סיפורים. כל יצירה, כל יצור, כל דבר שנוצר – מתחיל את דרכו לא מושלם. אפילו לא טוב במיוחד. בהתחלה, לפחות.

גם בן האדם היפה ביותר בעולם התחיל כתינוק מקומט. גם הרץ המהיר ביותר לא יצא מרחם אימו בריצה. גם החכם ביותר, לא ידע לדבר, אלא חודשים ארוכים אחרי שנולד. הפסל "דויד", של מיכלאנג'לו, החל את דרכו כחתיכת שיש מגושמת. הספרים היפים ביותר התחילו כטיוטות מדממות מרוב תיקונים.

המאמר הזה, לעומת זאת, נכתב מושלם כבר בטיוטה הראשונה. NOT.

זהו התהליך הטבעי של היצירה. סיפור של שיפור, על שיפור על שיפור על שיפור. עריכה על עריכה, הגהה על הגהה. ולא רק של היצירה הנכתבת. אם נתבונן על החיים שלנו כעל סיפור שנכתב בשידור חי, כעל יצירה שאורכה יכול להגיע לכדי 120 שנה, נקבל פרספקטיבה אחרת עליהם.

כולנו נאבקים, מדי יום, כדי לשפר את חיינו. בדרך כלל זה לא במודע, בכלל. לפעמים כן. אנחנו לומדים, אנחנו מתאמנים, אנחנו מנסים לפתח מערכות יחסים טובות ומשמעותיות יותר. אנחנו מנסים לגרום למחר להיראות טוב יותר מהאתמול.

ואנחנו, לפחות ה"אנחנו" שקוראים שורות אלה, גם כותבים. ומנסים לכתוב טוב יותר ויותר. ולהוציא החוצה יצירות טובות יותר ויותר.

זה לא קל. יש לי תלמידים מתוסכלים שלא מצליחים להוציא מתחת ידם טקסט שעומד בציפיות שלהם. הם משווים את הטיוטות שהם כותבים לספרים שהם קוראים, ובדרך כלל המשוואה לא מחמיאה להם. לו רק ידעו, שרוב הספרים האלה החלו את דרכם כצל חיוור של עצמם.

אז איך עושים את זה? איך משתפרים?

הגורם החשוב ביותר בתהליך ההשתפרות – הוא הזמן. כתיבה היא מיומנות נרכשת, וכל מילה שאנחנו כותבים מקדמת את המיומנות שלנו. כל משפט, כל פסקה, ובוודאי כל ספר.

אבל הזמן חשוב גם במובן המרחק שהוא מייצר. ככל שניקח מרחק גדול יותר מהיצירה שלנו, נוכל גם לחזור אליה רעננים יותר, ולשפר אותה אפילו יותר. קשה לערוך פסקה רגע לאחר שהיא נכתבה, כי היא עדיין מהדהדת את עצמה בתוכנו – ונראה לנו שכך היא צריכה להיות. אך אם נחכה מספר דקות, או ימים, נוכל לשפר אותה פלאים. המרחק הגדול יותר יאפשר לנו לראות אותה בזווית של קוראים או עורכים, ופחות להגן עליה כיוצרים.

עד כאן, פואטיקה. ועכשיו לפרקטיקה: איך מייצרים שיפור גדול ככל הניתן, בזמן הקצר ביותר?

הסוד שלי הוא מיקוד.

אמחיש. נניח שברצוננו להשתפר בקליעה לסל. אם נעמוד, יום יום ונקלע לסל במשך שעה לפחות – לאחר זמן קצר נוכל לראות שיפור עצום ביכולת הקליעה שלנו. המוח כולו יוקדש למטרה בודדת, ולכן יסתגל אליה במהירות האפשרית.

לעומת זאת, אם נעשה זאת רק עשר דקות ביום, ובשאר הזמן נתאמן על דברים אחרים (למשל, כדרור, ג'אגלינג, וכפיפות בטן), השיפור בקליעה יהיה פחות דרמטי. הסיבה: המוח שלנו יהיה עסוק בהרבה דברים אחרים, וההתקדמות תהיה איטית (אך ביותר מיומנויות במקביל).

כך גם בטקסט שלנו. אם נקרא אותו, ונתמקד אך ורק בשיפור דיאלוגים, המוח יתכוונן על יצירת דיאלוגים מבריקים. שאר הטקסט לא ישתפר במיוחד, אבל הנושא בו התמקדנו? יזרח ויבהיק.

ואז נוכל לקרוא אותו שוב, אבל הפעם נתמקד רק בשיפור התיאורים. הופ! הסיפור שלנו ישתפר מאוד מהבחינה הזו, ורק הזו. לעומת זאת, אם נעבור עליו בכלליות, ונתקן מה שקופץ לעין, נוכל לראות שיפור מסויים בדברים רבים – אבל לא שיפור חד בפן בודד של הסיפור.

ואתם? איזה שיטות יש לכם על מנת לשפר שיפור?



יום ראשון, 6 בספטמבר 2015

מי מפחד מעריכה עצמית?



מאת לירון פיין


בימים אלה אני עורך את הספר החדש שלי. הוא ספר שני בטרילוגיה, וככזה הוא גם מחוייב לראשון – וגם צריך להכין את הקרקע לשלישי. מן ספר סנדוויץ' כזה, מלא תסביכים ונסיונות להגדיר את עצמו. יו נואו.

ואולי אתם לא יודעים. הרבה מאוד כותבים חדשים לא אוהבים לערוך את עצמם. זה גורם להם בחילה, ואני יכול להבין מאיפה הבחילה הזו מגיעה.

קודם כל, זה מעייף. קשה לכתוב דראפט ראשון, כמו שכל מי שעשה איתי את הננו-ריימו בשנה הקודמת גילה. 40, 50, 60 אלף מילה – זה מסע ארוך מאוד על המקלדת. מסע ארוך ומעייף. ומי רוצה לחזור להתחלה ולעשות אותו שוב? הטבע האנושי הוא לסמן וי על הפרוייקט, ולהמשיך הלאה. למעשה, ממש לאחרונה פנה אלי סופר, שלא מסוגל לגעת בטקסט שלו יותר. הוא לא יכול לערוך את עצמו. הוא עייף מעצמו.

אבל זו הבעיה הפחות גדולה.

הבעיה האמיתית היא בעיית האיכות. הרי הדראפט הראשון נכתב מתוך קסם והתלהבות עצומה, כשאנחנו בטוחים שכתבתנו זהב טהור. אבל כשבאים לערוך אותו, באמת לערוך אותו, כל הבעיות נחשפות. הרגעים המשעממים, המקומות הלא מובנים, הדיאלוגים הצעקניים, התיאורים המייגעים, השפה הגרועה, שגיאות הכתיב (!) והפיסוק...

לפעמים מספיק לקרוא שני עמודים לפני שמגלים שהדבר הטהור היחיד בטקסט הזה הוא חרא מילולי צרוף, 24 חראט, שמצפה את העמוד.

ובינינו, מי רוצה לגלות שהוא כותב חרא? ועוד צרוף!

אלא שאין מה לעשות, ככה כתוב הדראפט הראשון. כל דראפט ראשון. ואני בהחלט יכול להבין כותב צעיר ומוכשר, שקורא את הדראפט הראשון הזה – ומגלה שאולי הוא צעיר, אבל מוכשר הוא לא. הטקסט הזה, הוא לא מה שהוא דמיין. זה כל כך גרוע, שעדיף שלא היה נכתב בכלל.

זה מייאש.

וכאן הכותבים נחלקים לשניים. יש את אלה שנשברים ועוזבים, ויש את אלה שמתעקשים ועורכים. ופתאום הקסם חוזר. והכל משוכתב, ומשתפר שוב ושוב. העקשנים, אלה שעורכים את עצמם בלי לוותר ובלי לחפף, מגלים שהספר שלהם יכול להיות הרבה יותר טוב מאותו קסם ראשוני בכתיבה.

כי הכתיבה האמיתית נעשית בזמן העריכה, לא בזמן הכתיבה. ובגלל זה אני כל כך אוהב לערוך את עצמי. הנה שלושה קסמים קטנים, שיכולים להגיע רק בזמן העריכה:

1. משחקים בציר הזמן. תחשבו על הספר שלכם כעל מציאות קפואה בזמן, בה אתם יכולים לרוץ קדימה ואחורה, ולשנות בלי הרף, כך שאירועים בסוף יהדהדו עם האירועים בהתחלה. כך, למשל, אם הגיבורה שלכם מתאהבת לקראת סוף הספר בטייס עם משקפי ריי-באן, תוכלו להריץ את הספר אחורה – ולהשתיל סצנה קטנה בה היא רואה את "אהבה בשחקים" עם החברות שלה, בתיכון, ונאנחת בערגה. זה יהיה כל כך הרבה יותר טוב, פתאום.

2. ליטוש דיאלוגים. אחד הכותבים האהובים עלי הוא קוואנטין טרנטינו. האיש שולף מהתחת דיאלוגים אלוהיים, שכמעט כל משפט בהם יכול להפוך ויראלי. אי אפשר לכתוב דיאלוגים כאלה בדראפט הראשון. אנחנו פשוט לא מכירים מספיק את הדמויות, את העלילה, והכי חשוב: אין לנו מספיק זמן לזה. אנחנו עסוקים בלדהור קדימה ולסיים את הספר. בעריכה, לעומת זאת, יש לנו את כל הזמן שבעולם לעבור משפט משפט, להדק, למחוק, להוסיף סאבטקסט ושנינויות.

3. משפטי מפתח ובדיחות. יש את הטקסט הרגיל של הספר – ולצידו יש את המשפטים ה"מיוחדים". הזכירים ביותר. המצחיקים, המותחים, המתוחכמים. המשפטים האלה יגרמו לקוראים להתאהב בטקסט, וכמו שכל קופירייטר יודע – הם דורשים תזמון מדוייק, מחשבה זהירה ו... זמן עבודה נפרד. התבלינים האלה מופיעים בדרך כלל בתחילת פרקים, בסיומי פסקאות, ברגעים מתוכננים היטב.   

את כל אלה אי אפשר לכתוב בזמן הכתיבה. אבל מי שצופה בי בזמן העריכה (אפשר לעשות את זה, באמצעות חדר העריכה הווירטואלי שלנו), יראה אותי עושה את זה בזמן אמת, ומגיב לעצמי. מדי פעם אני פורץ בצחוק, חושב עמוק, או הופך לענק ירוק.

אלה דברים שיכולים להגיע רק בעריכה. ורק אם ניגשים אליה באומץ, בלי לפחד לשבור לטקסט את העצמות וללמד אותו דבר או שניים על "איך להיות ספר". אם ניגשים אל הטקסט בגישה מגוננת, אוהבת, לא נצליח לשפר אותו.

איך עושים את זה?

קודם כל, תופסים ממנו מרחק. אני אוהב לתת לעצמי מרווח זמן של לפחות יום-יומיים לפני שאני עורך טקסט שכתבתי. אחרים צריכים קצת יותר. גם כדי לנוח, גם כדי להיפרד מתבניות המחשבה שהיו לנו כשכתבנו אותו. המעבר ממצב "יוצר" למצב "עורך" דורש זמן.

הדבר השני – לקרוא אותו בקול רם. אין לכם מושג עד כמה הקריאה בקול רם מציפה את הבעיות על פני השטח. לקרוא בלב, זה לא מספיק. לקרוא בלב זה סלחני. קל לדלג על מילים ושורות, קל להתעלם מסימני פיסוק. אבל כשקוראים טקסט בקול רם, כמו שחקן בהצגה? הבעיות צועקות. והמהדרין – יקליטו את עצמם וישמעו את ההקלטה.

והדבר השלישי: לא להתעלם ולא לסלוח. אם הצלחנו להבחין בבעיה, אפילו בצל של בעיה, אנחנו חייבים לטפל בזה. ככותבים, גם ככה אנחנו מאוהבים בטקסט שלנו ומתקשים להבחין בפגמים שלו. הקוראים, לעומת זאת, לא יתקשו ולא יסלחו.    


***

ועכשיו: הטכניקה הטובה ביותר לכתיבה אינטואיטיבית. הקליקו כאן לקבלת כרטיסי כניסה חינם לשיעור הווידאו שכולם אהבו, מעגלי עלילה.


על המאמר והמחבר

המאמר פורסם לראשונה ב־6 בספטמבר 2015. אזכורים לפעילויות ולמסגרות לימוד מתייחסים למועד הפרסום.

הוא סופר, עורך ומדריך כתיבה, מייסד בית העורכים. בעמוד האודות אפשר לקרוא על עבודתו ועל גישתו לכתיבה.

דוגמה לעבודת העריכה שלו: הספר ״עידן הדחיפות״ מאת רם יאולוס, שבו הוא מופיע כעורך ברשומת הספרייה הלאומית.

יום שבת, 22 באוגוסט 2015

עידן הסלפי בכתיבה


מאת לירון פיין

האם עולם הכתיבה משתנה?

הוא תמיד משתנה, כמובן. אבל השינוי הכי משמעותי היום, לדעתי, הוא באחוז הכותבים הצעירים שכותבים בגוף ראשון. הכל בגוף ראשון. ורק בגוף ראשון.

יש לכתיבה בגוף ראשון משמעות עצומה. הם לא מספרים מה שקרה לדמות הזו או האחרת. הם מספרים מה שקרה להם (או לדמויות אותן הם משחקים). ואם מקשיבים טוב, מגלים שזה בעצם מה שקורה להם. מה שקורה עכשיו. כי ברירת המחדל הקבועה של הכותבים הצעירים היא לכתוב בגוף ראשון הווה. אני הולך, אני שומעת, אני משחק, אני כואבת, אני מתגעגעת, אני כותב.

90% מהכותבים הצעירים שפנו למסלולי הכתיבה שלי כותבים כך. ואל תגידו בחירה, כי אין שם בחירה. זו פיקסציה. בדקתי. הם כמעט ולא מסוגלים לכתוב בגוף שלישי (סלקטיבי, זה שרואה מתוך נקודת המבט של הדמות). זה לא מסתדר להם. זה לא נראה להם טבעי. זה כמו שאני אתחיל לכתוב, עכשיו, בגוף חמישי. אין לי מושג מה זה. ולהם אין מושג מה זה גוף שלישי.

ווזה ממש לא היה כך בעבר. רוב הספרות, גם היום, נכתבה ונכתבת בגוף שלישי עבר. יש לזה סיבות טובות: זו דרך הסיפור הגמישה ביותר, שמאפשרת לכותב להפתיע את הדמויות, לתת לקורא מידע שאין להן, ליצור מתח בכל כך הרבה דרכים, לקפוץ נקודות מבט, ועוד כהנה וכהנה צימוקים שאין בגוף ראשון.

גם לכתיבה בגוף ראשון יש יתרונות, כמובן. היא זו שמאפשרת את ההזדהות החזקה ביותר עם הדמות. היא מאפשרת לקוראים להיות מופתעים עם הדמות. קיימות יצירות מופת שנכתבו בגוף ראשון, ואני לא מדבר על קלאסיקות אלא על יצירה מודרנית, כמו "משחקי הרעב" (גוף ראשון הווה, אללי).

אבל אני די בטוח שסוזאן קולינס יכולה לכתוב מעולה גם בגוף שלישי. הגוף הראשון הוא רק עוד כלי בארגז שלה, בה היא יכולה להשתמש למטרות שלה. מכאן ועד מצב בו הכתיבה בגוף ראשון היא ברירת מחדל, או נטולת ברירה בכלל, המרחק גדול.

ולמה זה קורה?

אני חושב שהתשובה ברורה, אם חושבים עליה. האינטרנט! הוא אשם, כמובן.

זה התחיל בבלוגים. במשך תקופה לא קצרה במונחי אינטרנט (5-10 שנים, מקביל לכמה מאות בחיים הרגילים) התחילו רוב הכותבים (והקוראים להתעסק בגוף ראשון. אם פעם פורמט היומן (ובלוג זה בעצם יומן רשת. Web log) היה יוצא הדופן, פתאום הוא הפך להיות הנפוץ והנקרא ביותר. לכולם היה מה להגיד, וכולם אמרו את זה בגוף ראשון.

אבל זה עדיין נכתב, בדרך כלל, בזמן עבר. בבלוגים, עדיין כתבנו על מה שעשינו (בעבר) ומה שחשבנו ומה שעברנו. יומני היקר שלום, היום ראיתי את נורית, הילדה של השכנים, וחשבתי שהיא מקסימה. נתתי לה פרח ותפוח. ונחשו מה היא עשתה, הבהמה?

ואז בא הפייסבוק. והטוויטר, והאינסטוש (ותיכף אזרוק מילה על הסנאפצ'אט). ופתאום, הכתיבה שלנו הפכה להיות ממוקדת בשורת סטטוס. ב"מה אתה חושב עכשיו". בהווה.

הנה, אני עושה קופי פייסט (אני עושה! לא אני עשיתי!) בזמן אמת, מהפייסבוק שלי, של כותבת מוכשרת מאוד בשם מיכל:  "כולם מתלוננים על הילדים שלהם ובאמת, זה כזה קשה לפעמים ובהתחלה, ממש היה סיוט. ויש גם את המחקר הגרמני הזה על עד כמה ילדים מדכאים וזה. וגם זה קצת נכון, כי באמת, לא לישון זה זוועה וזה שאין זמן לעצמך. אבל אני כל כך אוהבת את XXXX שלי וכל מה שאני רוצה זה לגדל אותה וכשהיא אומרת אמא הלב שלי מתמלא אור ובכלל, כמה שהיא מטריפה".

הווה, הווה, הווה. לגיטימי וטבעי לגמרי. לפני עשור זה היה נשמע מוזר מאוד, לא טבעי. הסיבה: היה פער זמן בין מה שחווינו לבין הרגע בו יכולנו לספר על זה. לא יכולנו לעשות את זה בו זמנית. הנה, דוגמא סופר-מגה פופולרית, של אדם שהיה הקול של דור שלם: "טיילנו בצפון, היינו בבניאס, ומשה שתה אורנג'דה. אמרתי לו, משה, מה יש לך מהאורנג'דה?"

לקח זמן מהרגע בו דודו טופז ביקר עם משה בבניאס, עד לרגע בו הוא ישב וכתב על זה.

היום אין פער זמן כזה. היום, משה היה מוציא סמארטפון, מצלם סלפי שלו עם הנוזל הכתום, וכותב סטטוס: "כולם בבניאס שותים קולה, אבל אני נאמן לאורנג'דה שלי!". הוא היה מקבל לייקים, מחמאות, ואז גם קומנטים מלאי שנאה על ידי קולנים (שזה כמו טבעונים רק בקולה). לבסוף היו עושים לו שיימינג, ולקינוח הוא היה מגיע לצינור לילה ומצית את מחאת האורנג'דה.

והכל בגוף יחיד, הווה. סלפי.

זו הדרך בה אנחנו חווים היום דברים. זו הדרך בה אנחנו מתרגלים לצרוך חוויות. ופתאום אין פלא שכותבים חדשים, שגדלים אל תוך הדרך הזו, לא מסוגלים לכתוב בגוף שלישי עבר. "לכתוב מה קרה למישהו אחר, פעם? זה משעמם ומוזר! אני רוצה לכתוב מה קורה לי, עכשיו!"

הם פשוט רוצים לכתוב סלפי.

הם מתוכנתים לכתוב סלפי. הם לא יכולים אחרת. מה שמוביל אותנו לשאלה: האם, עוד שנים לא רבות, סגנון הסלפי (גוף ראשון הווה) יהיה הרוב המוחלט של הכתיבה? האם גוף שלישי יהפוך להיות ארכאי?

ומילה על סנאפצ'אט. אתם, אולי, לא מכירים את זה, אבל זו אחת המגמות החזקות ביותר בתקשורת של הדור הצעיר. הייחוד שלה: היא נותנת לקהל שלך חלון של 24 שעות בלבד כדי לראות את הסטטוסים ב"סיפור" שלך (ככה הם אשכרה קוראים לזה: story). אחרי 24 שעות, החלק הזה ב"סיפור" שלך נעלם. אין לך היסטוריה, בכלל! אם בפייסבוק אתה כבר רצף של "עכשווים", בסנאפצ'אט אתה רק ה"עכשיו". ללא רצף או קונטקסט. צילום מצב.

אז, מה אתכם?
הבחנתם שאתם מתחילים לחשוב "עכשיו", ולכתוב סלפי?


יום חמישי, 9 ביולי 2015

ההבדל העצום בין כתיבה - לסיפור




מאת לירון פיין



יש הבדל מהותי בין כתיבה לסיפור. 

כולנו כותבים. כתיבה היא דרך לבטא רגשות, ליצור תקשורת. כמו דיבור, כמו שירה, כמו ציור, כמו פנטומימה. לא צריך לדעת הרבה כדי לכתוב. צריך לדעת לא מעט, וגם לאחוז בכישרון מסויים, כדי לכתוב טוב.

אבל, וזה אבל גדול, גם אם אנחנו יודעים לכתוב מצויין, זה לא אומר שאנחנו מספרים סיפור.

מה ההבדל?

כשאנחנו כותבים, אנחנו כותבים לעצמנו. אנחנו שופכים את הרגשות שלנו על הנייר, ובזאת העניין מסתיים. המטרה היא ביטוי עצמי. המסע הוא מסע עצמי. האוורסט עליו מטפסים – הוא אוורסט עצמי. המטרה היא לתקוע דגל על הנייר, ולכן הסיפוק מהכתיבה מגיע מעצם הכתיבה. כשהביטוי העצמי מתממש.

אין בזה כל רע, אבל זה לא סיפור. כשאנחנו מספרים סיפור – אנחנו לא עוסקים ברגשות של עצמנו. אנחנו מתעסקים ברגשות של אחרים. אנחנו לוקחים את הקוראים למסע! לא את עצמנו. אנחנו יודעים באיזה נקודה 

הקוראים מתחילים, ואז, לאורך הספר, מזיזים אותם לנקודה אחרת.
אנחנו עושים עליהם מניפולציות. בדיוק כפי שבמאי קולנוע טוב עושה מניפולציות על הצופים. לבמאי לא חשוב לחשוף את עצמו. כן חשוב לו מה התמונות יעשו לצופים.

*


זו נקודה קריטית. צריך להתעכב עליה, להבין אותה. ולכן אחזור עליה שוב: כשאנחנו מספרים סיפור, הרגשות שלנו לא חשובים. אבל הרגשות של הקוראים הם הכי חשובים. הכי הכי חשובים.

הכתיבה, ככתיבה, עוסקת בנו. הסיפור? עוסק באחרים.

בשנים האחרונות פנו אלי כותבים רבים. חלקם כבר אחרי ספר, חלקם לפני ספר, חלקם במהלך כתיבתו. כולם כותבים – אבל רק מעטים מהם, באמת מספרים סיפור. ואני לא מדבר על פרוזה, דווקא. גם אוטוביוגרפיה יכולה להיות סיפור מרתק. גם ספר הדרכה לדיאטה, למשל, יכול להיות סיפור. ההבדל הוא בצורת ההגשה. בהלך הרוח שמוביל לכתוב.

אפשר לכתוב ספר דיאטה מתוך הלך הרוח של "אני דיאטנית והנה הפילוסופיה שלי". ואפשר לכתוב אותו מתוך הלך הרוח של "העולם שלך ישתנה כתוצאה מהפילוסופיה הזו, שלי". ספר דיאטה שייכתב כך - יכול להדהים את הקורא. יכול להפחיד אותו, יכול לרגש אותו, יכול להלהיב אותו. יכול לגרום לו להמליץ על הספר לאחרים.

אבל רק אם הוא ייכתב, באופן מודע, כסיפור. כמסע רגשי אליו נכנס הקורא, ומעביר אותו באופן מתוחכם ומתוכנן מנקודה א' לנקודה ב'.

וזה לא פשוט, כמובן.


*

לכותב, זה שלא מספר סיפור, חשוב מאוד ש"יראו אותו". הוא צריך לתקוע יתד בעולם. לכן הכתיבה שלו תהיה מרוכזת בעצמו. רוב הספרים שיוצאים בישראל הם כאלה. ודאי ספרי הביכורים, ספרי הבוסר. כותבים שכותבים את עצמם, ובדרך כלל – לעצמם.

גם כשהם כן כותבים, כביכול, פרוזה - הם לא מתעניינים בקוראים. הם מתעניינים ביכולתם האישית להתבטא, ובטעות חושבים שהם מספרים סיפור.

והקוראים מרגישים את זה. אם מה שנכתב לא מתחשב בהם, לא עושה עליהם מניפולציות רגשיות – הספר לא ירגש אותם. הוא לא יהפוך ליצירה עליה ממליצים.

אז, האם אתם כותבים? או מספרים סיפור?  

יום שבת, 23 במאי 2015

העולם לא שם עליכם. תכניסו לו אצבע בעין


מאת לירון פיין

הכתיבה של ג'. ר. ר. מרטין (משחקי הכס) טובה. יש הרבה סיבות לכך שהיא טובה, אבל מה שמעניין אותי עכשיו זה האמת שבה. מרטין כותב טוב, כי מרטין כותב את האמת. ומהי האמת? ואלאר מורגוליס, חברים. Every man must die.

פאק. בסוף נמות. כל אחד ואחת מאיתנו. ומה יישאר אחרינו? אפר ואבק? ילדים? זכרונות? כל אדם מת פעמיים. בפעם הראשונה, כשהוא מת פיזית. כשהוא הופך לזיכרונות ולחלומות במוחם של מי שהכירו אותו.

בפעם השנייה הוא מת, כשאיש אינו זוכר אותו יותר. כשהנכדים, או הנינים שלו, מתים – ואיתם גם הזכרונות ממנו. ואז דממה. לעולם לא יחלמו אותו. לעולם לא יזכרו אותו. איש לא ידע שהוא היה פעם, אי פעם. לאיש לא יהיה אכפת.
ואלאר פאקין מורגוליס.

תחיו, תפעלו, תעשו, תולידו, תמותו. כמו אבן שמושלכת אל תוך הים, סך הכל תעוררו איזו אדווה קטנה, שתיבלע במהרה בתוך הגלים.

העולם לא שם עליכם. אלא אם...

*

אלא אם תכניסו לעולם אצבע בעין. תדקרו אותו כל כך עמוק, שגם אחרי שכל מי שהכיר אתכם ימות – אנשים חדשים ימשיכו להכיר אתכם. תבנו טאג' מאהל. תמציאו את הנורה החשמלית. תפתחו אייפון. תנחתו על הירח. תכתבו ספר.

האפשרות האחרונה, כנראה, היא גם הכי ריאלית. כל אחד יכול לשלוף מקלדת ולכתוב משהו. מאמר, בלוג, שיר, מחזה, או ספר. לספרים יש את אורך החיים הגדול בהיסטוריה, כי הם לא יותר ממילים כתובות על משהו. תשאלו את האחים גרים. תשאלו את מי שכתב את התנ"ך.

לכתוב ספר זה טוב. ואם כבר עושים את זה, אז חשוב לעשות את זה טוב. לעשות את זה משמעותי. לכתוב משהו שבאמת ישפיע על חייהם של אנשים. משהו שיזכה להמלצות. משהו שישנה חיים של אדם. אפילו בקצת. אפילו אם מדובר במספר שעות של הנאה ובריחה מהעולם.

כי העולם, כידוע, לא שם עליכם.

*

אז מה לכתוב?

קודם כל, אפשר לכתוב את סיפור חייכם. סליחה, אני אתקן את עצמי. את החלקים המיוחדים של סיפור חייכם. את אלה שלא היו להרבה אחרים, או את אלה שמסמלים את מה שהיו להרבה אחרים. וכאן אני אחזור שוב למיסטר ג'. ר. ר. מרטין, שכתב ספר מדהים (בעיני) בשם Armageddon Rag. זה לא סיפור פנטזיה (אם כי יש בו אלמנטים קלושים), אלא פשוט סיפור על עיתונאי מוזיקה מזדקן שכותב תחקיר על להקת רוק מהסיקסטיז סבנטיז בשם Nazgul. כן, אותם נאזגול משר הטבעות.

מה שחשוב שם, זה שהוא כתב בספר הזה את שנות התבגרותו, ואת החלום של כל הרוקיסטים האלה, ההיפים האלה, שהתנפץ על חומות המציאות של האייטיז. האיש כתב דור שלם בתוך ספר בדיוני לחלוטין, ממש לא ביוגראפי. מה שמוביל אותי לספר אחר, "נולד ב-4 ביולי", שהוא דווקא כן ביוגראפי. הוא, כמובן, הפך לסרט חזק, עם טום קרוז. גם שם, דור שלם גדל בתוך יצירה פרטית. שתזכה לחיים ארוכים, ארוכים.

*

בתוך כל אחד מאיתנו יש סיפור. כל אחד מאיתנו מייצג משהו. מראה משהו. יכול לזעוק משהו מיוחד לעולם. כל אחד מאיתנו יכול להכניס לעולם אצבע בעיניים, להכריח אותו להקשיב לנו.

היום זה גם הרבה יותר קל, בגלל שמעשית – כל אחד יכול להוציא ספר, שלפחות ייראה משמעותי. ויתפוס מקום משמעותי לצד ספרים אחרים, מוכרים הרבה יותר.

כל אחד מאיתנו חייב, לעצמו, להוציא את הסיפור שלו החוצה.

רק תעשו לי טובה? תעשו את זה טוב.
  





  





יום רביעי, 4 במרץ 2015

עריכה ספרותית לסופר העצמאי (והדלפון)

מאת לירון פיין



בימים האחרונים הלכו והצטברו על שולחני לא מעט שאלות על עריכה. לא על עריכה לשונית (בכל מקרה, כשמתרגמים לאנגלית ומוציאים באמזון זה אמור להיפתר), אלא עריכה ספרותית. האם כדאי לשכור עורך? למי לפנות? ומה זה בכלל?

דעתי האישית אינה פופולארית. בספרים שלי אני לא משתמש בעורכים ספרותיים, אבל הרוב המוחלט של המומחים בתחום חושב שפשוט חיוני לפנות לעורכים, וכי עורך טוב יכול לשדרג כל ספר. הוא יכול להצביע על (ולפתור) כשלים בעלילה, חלקים משעממים, חוסר אמינות, דמויות שצריכות פיתוח...

בקיצור, לדאוג לכל הדברים ש(לדעתי) סופר מקצועי, מיומן וחרוץ צריך להבחין בעצמו! ולפתור בעצמו. אם לא בדראפט השני – אז בשלישי. ואם לא בשלישי – אז ברביעי.

*

אבל יש, כמובן, שתי בעיות.

1. רוב הסופרים העצמאיים באמת צריכים עריכה. לרובם זהו ספר ראשון או שני, אין להם עשרות שנים של כתיבה ברזומה, ולכן הם אינם מספיק מנוסים ומיומנים. הם זקוקים לכלים מקצועיים - ולרוב הם אינם יודעים בכלל שכלים כאלה קיימים.

2. עלות העסקת עורך מקצועי מתחילה ב- 5,000 ₪ ומסתיימת באפס נוסף מימין. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו להוציא כאלה סכומים.

אז מה אפשר לעשות?
ובכן, הרבה.

אני משתמש במספר טכניקות מעולות של עריכה עצמית, שכל סופר חייב לדעת וליישם. שימוש נכון ומעמיק בטכניקות האלה יכול לחסוך לחלוטין את עלות העורך, במקרים רבים. וגם אם לא – להפוך אותה לקלה יותר, קצרה יותר, וזולה יותר.

מעבר לכך, הטכניקות האלה ישדרגו מהותית את הספר שלכם. זה, כשלעצמו, שווה את המאמץ.
מוכנים למאמץ?

נתחיל.


1. ניתוח הספר תוך שימוש בחכמת ההמונים

עורך מומחה יקרא את הספר שלכם ויבחין בבעיות שלו. אדם שאינו מומחה לא יוכל לראות את כל הבעיות - אבל עשרה קוראים שונים יראו גם יראו, ואולי אף יבחינו בבעיות נוספות שחמקו מזוג העיניים הבודד של העורך. מחקרים רבים המחישו עד כמה חכמת ההמונים יכולה להביא לתוצאות טובות יותר מזו שח מומחה בודד, ומנסיוני זה באמת כך.

אז, מה שצריך לעשות: לתת את הספר לאנשים, לקרוא. כמובן שכדאי שהאנשים האלה יהיו חלק מקהל היעד של הספר. הם יכולים להיות חברים, אבל לא חייבים. אפשר אפילו גם לשלם להם קצת. ולבקש מהם חוות דעת.

חשוב: כאשר נותנים למישהו להעריך טקסט, צריך לכבד אותו. הטקסט חייב להיות ידידותי לקריאה, אחרי הדראפט השני, נקי (ככל האפשר) משגיאות כתיב ומפוצל לפסקאות כמו שצריך.

עכשיו צריך לחכות לתשובות.  תתכוננו: חלק יאהבו את הספר, חלק ישנאו אותו, חלק יגידו שהוא יכול היה להיות טוב אבל יש לו בעיות.

אגב, מישהו שאומר "התחלתי לקרוא את הספר, אבל בשלב כלשהו לא יכולתי להתפנות אליו ולכן לא סיימתי", בעצם מתכוון ש"הספר היה משעמם מדי, בשלב כלשהו פשוט איבדתי עניין". חשוב מאוד לדעת איזה שלב זה! איפה בדיוק הוא נתקע. זו הנקודה שתצטרכו לשפר.

*

ועכשיו, הקשיבו היטב לכל הדברים הרעים. רשמו ועכלו אותם.

אל תיקחו אותם אישית: האנשים שאמרו אותם עושים את זה כי הם אוהבים אתכם ורוצים לעזור לכם! וכל "דבר רע" כזה הוא בעצם מתנה נפלאה שהם מעניקים לכם. אלפי שקלים שהם חוסכים לכם.

מנסיוני, ככל שהביקורת קשה יותר ו"מרושעת" יותר – כך היא טובה יותר ומועילה יותר. אז תבלעו את הרוק, תבליעו את הצורך לתת לבנאדם בעיטה מסובבת לתוך המוח שלו (שבמילא לא מבין כלום, אחרת איך הוא היה יכול להגיד דברים כאלה על הספר שלכם?), זייפו חיוך ואמרו תודה.

(אחרי שהבנאדם ילך, אני מרשה לכם להגיד, בשקט, "תיחנק הלוואי").

*

בדרך כלל לוקח לנו יומיים שלושה כדי להתאושש מהביקורות הרעות. זה לא מספיק זמן כדי באמת להאמין להן. ובגלל שאנחנו קצרים בזמן, צריך לשבת, לקרוא אותן וליצור צ'ק ליסט שלהן.

ועכשיו צריך לשאול את השאלה הזו: מה אם הן נכונות?

שימו לב: לא לשאול "האם הן נכונות" (ברור שהן לא, הרי הקורא אידיוט והספר שלנו מושלם). אלא "מה אם". מה אם (הגיהנום קפא ו)הן נכונות?

מה אם הדמות הזו באמת לא אמינה? מה אם באמת הקטע ההוא משעמם? מה אם הזמנים מבולבלים. מה אם באמת לא מבינים את המניע שלה?

ואז להתחיל לתקן את הדורש תיקון.  


2. תיקונים טכניים

הדבר שהכי קל לתקן בספר, הוא תיקונים טכניים עובדתיים. לוחות זמנים, המשכיות, מקומות.

לשם כך כדאי להשתמש בכלים הבאים:
  • יצירת ציר זמן של האירועים בספר (של כל האירועים!)  
  • יצירת מפה פיזית של המקומות בהם מתרחש הסיפור
  • יצירת תרשים של הדמויות, תיאור שלהן, ומערכות היחסים ביניהן


3. מי הגיבור?

הספר שלכם עוסק בגיבור הספר שלכם.

זו אקסיומה שאינה נתונה לוויכוח. בדיוק כמו השאלה "למה האחרונים תמיד בסוף".

הספר שלכם עוסק בגיבור הספר. כלומר: הגיבור הוא הדמות הדומיננטית בו. הוא מוביל את העלילה. הוא מופיע בהתחלה והוא (או גופתו, שתחיה) יהיה גם בסוף.

נשמע טריוויאלי? ובכן, קרוב למחצית הספרים אותם בחנתי בשנתיים האחרונות, לא היו כאלה. כלומר, היה להם גיבור – אבל הוא הופיע פחות מדמויות המשנה, היה הכי משעמם, היה זה שאם נשלוף מהספר – כמעט לא ירגישו.

התיקון: שנו את הספר כדי שהגיבור יהיה באמת גיבור. או שתשנו את הגיבור.

2. איפה הקונפליקט?

בבסיס כל ספר יש קונפליקט חזק. הוא זה שמניע את הספר, הוא זה שהופך אותו למעניין.

אותו קונפליקט צריך להופיע קרוב מאוד להתחלה, ובוודאי בפרק הראשון. הוא חייב לעסוק בגיבור, הוא חייב לפגוע בגיבור. זה מה שיגרום לקוראים להתרגש מהגיבור. 

הקונפליקט צריך להיות לאורך כל הספר, ולהיפתר בסופו.

אין מספיק קונפליקט? חדדו אותו! הפכו אותו למשמעותי.

3. עלילה ועלילות משנה.

העלילה המרכזית עוסקת בגיבור ובקונפליקט. עלילות המשנה צריכות להיות שזורות בה, נובעות ממנה או מושפעות ממנה.

אין קשר בין העלילה לעלילות המשנה? לא טוב. צרו את הקשר.

עלילות המשנה חזקות יותר מהעלילה המרכזית? לא טוב. סדרו את זה.

4. איפה המתח?

מתח הוא הפער בין המצב כרגע – לבין מה שיכול לקרות עוד רגע, אם אירוע כלשהו יתרחש. זה הפער בין המצב הרגוע לפני ששעון הזמן מגיע לאפס – לבין התפוצצות הפצצה. זה הפער בין האהוב שכורע ברך ומבקש נישואין – לבין התשובה של אהובתו, בפני אצטדיון הומה אדם.

מתח הוא מה שיגרום לקורא לרצות לדעת "מה קורה עכשיו". להעביר עמוד.

אם הספר משעמם, אם אנשים פורשים באמצע, סימן שאין מספיק מתח. לכן עליכם ליצור אותו, להגביר אותו, להוסיף אותו. כל פרק. כל סצנה. כל פסקה.

5. איפה אנחנו?

ספר טוב לוקח את הקורא לעולם אחר. ללונדון הוויקטוריאנית, למסדרונות הכוח של הבית הלבן, לביבים של תל אביב, לתיכון בבוסטון, לארץ התיכונה או לתחנת חלל המקיפה כוכב עוד אלף שנה.

זה חלק מהקסם של הספר. לכן עליכם לבדוק האם התפאורה מספיק חזקה וברורה. האם היא אותנטית? איך היא משרתת את העלילה, את הקונפליקט, את הגיבור?

טיפ חשוב: אל תשתמשו במיקום כלשהו רק פעם אחת. תשתדלו, תמיד, לאזכר לפחות מיקום כלשהו פעמיים במהלך הספר. זה נותן תחושה של היכרות וזיכרון לקוראים.

6. מה נסגר עם הדמויות?

אף אחת מהדמויות בספר שלכם לא חייבת להופיע בו, אתם יודעים. היא שם – כי אתם החלטתם שיש לה סיבה ותפקיד. גם הקורא צריך לדעת את זה. לכן ודאו שלכל אחת מהדמויות יש:
  • סיבה אמיתית להיות בספר
  • תפקיד מאוד מאוד ברור
  • התנהגות אמינה, כאילו שהיא באמת דמות במציאות
  • סיפור רקע שמצדיק את התפקיד ואת ההתנהגות שלה
  • התפתחות כלשהי


7. בלה בלה, בלה בלה בלה

דיאלוגים, בדרך כלל, הם עקב אכילס של הכותבים. זו אמנות בפני עצמה, עם אינספור טכניקות לשיפור עליהן ממש לא אעבור כאן. אבל יש דרך אחת, חזקה במיוחד, לשפר אותם - גם בלי לדעת איך.

פשוט לקרוא אותם בקול רם. 

ואז להקשיב לעצמכם. האם אנשים באמת מדברים ככה, כמו שכתבתם? האם אתם הייתם מדברים ככה? אם לא, שנו את הדיאלוג כדי שיהפוך לריאליסטי וטוב.  

*

זה הכל להפעם.

קצת ארוך, אבל אם תאמצו את הטכניקות האלה – תחסכו המון כסף, ותשפרו מהותית את הספר שלכם.