החשיבה החדה של גלעד דיאמנט

גלעד דיאמנט התחיל לכתוב מתוך הרצון לעשות בעולם הזה משהו משמעותי. הוא אכן הצליח, בהתחלה עם בלוג פופולרי ולאחריו "חשיבה חדה", אחד הספרים המעניינים ביותר שיצאו בישראל בשנים האחרונות. זה ספר עיון, סוג של מדע פופולרי, אותו הוא הוציא עצמאית תוך שימוש בקמפיין מימון המון מוצלח.

הוא כתב גם את הספר "השד יודע", שמהווה כמעט תמונת ראי ל"חשיבה חדה". יש לו תובנות מהדהדות לתת לכם.

להאזנה לחצו כאן:

http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=533222&cid=533924

סדנת כתיבה: הורדת טכניקות כתיבת שורות ראשונות (או משפטי פתיחה, מה שבא לכם)

היתה הדרכה נפלאה ביותר, אך לצערי שרתי פייסבוק כשלו... וכנראה ששום דבר לא נשמר.
אכזבה ענקית. את ה"אין-הקלטה" תוכלו "לא-לראות" כאן:

מה עושים? הכנתי עבורכם את המצגת עם הטכניקות. אמנם לא תראו אותי מפזז במצלמה, ואין פרשנות מילולית על החומר, ואין פידבק, אבל... זה מה יש, ונברך על מה שיש.

להורדה לחצו כאן.

הדרכת כתיבה במתנה: כתיבת רמזים מטרימים

רמזים מטרימים הם הרוטב של הספר. חשובים חשובים חשובים. תקשיבו, תראו, תדעו למה.

כתיבת פלאשבקים - שיעור חי לצפיה

הנה, תראו את זה כאן - היה בשידור חי בפייסבוק (מתחילים בדקה 5 בערך):

פרק 2 בפודקאסט: מעין רוגל

מעין רוגל, סופרת ומדריכת כתיבה למודת ניסיון, מתארחת בפרק השני של הפודקאסט ומעניקה טיפים ששווים אלפי ש"ח, או אפילו עשרות אלפי ש"ח.

כדאי לשמוע! בלינק הזה.

הפרק הראשון בפודקאסט החדש של מועדון כתב - באוויר

אני מאושר לשחרר לאוויר את הפרק הראשון בפודקאסט החדש שלי. כל שבוע אראיין סופר או סופרת שכבר עשו את זה, כדי לעזור לחדשים (וגם לחדשים פחות). הראיון הראשון היה עם Jonathan Yalon - והוא נותן בו עצות נפלאות. במיוחד למי שרוצה  לשלוח ספרים להוצאות.

להאזנה לחצו כאן :)

חוקי הכתיבה המגלומניים של לירון פיין

איך לכתוב יותר טוב? יותר מהר? ויותר יעיל? בשיעור החי הזה נתתי את חוקי הכתיבה המרכזיים שלי, ואני בטוח שהם יעזרו גם לכם. אל תעזו לדלג על חוק מספר 8, "קארמה איז א ביצ'.

ספרו לי איך היה לכם.

להמר על הנשמה

מתי היתה הפעם האחרונה שהימרתם על הנשמה שלכם?
אצלי זה קורה כרגע.

10. כל פעם שכותב מפרסם משהו, הוא מהמר על הנשמה שלו כנגד השטן. והשטן זה אתם, אגב. למה? כי הוא גם דעתן, גם שיפוטי, והכי חשוב: הוא חושב שהוא יכול לכתוב את היצירה שלכם, יותר טוב מכם. מה זה חושב, בטוח!

9. וזו בעיה. כי הכותב מניח את הנשמה שלו בתוך היצירה. מבחינתו זה הדבר הכי טהור, הכי טוב, הכי יפה שהיה אי פעם, או לפחות הפעם. הוא מתאחד עם המילים, הרעיונות, העולם. באותו רגע מזכך של יצירה, הוא העולם, והעולם זה הוא.

8. אין שם הגנות, העור שקוף וחדיר לחלוטין. זו הדרך היחידה ליצור.

7. ואז העולם של הכותב מגיע לשולחן האוכל של השטן. ויש שם סכינים, ומזלגות, והצלחת קשה, ובארוחה הקודמת שלו היה עולם אחר, של כותב אחר, שעכשיו מתאכל במיצי הגיהנום של הביקורת. ואולי זו היתה ארוחה טובה, ואולי זו היתה ארוחה רעה, דבר אחד בטוח: השטן היה יכול ליצור אותה יותר טוב ממי שיצר אותה.

6. הדרך היחידה לשרוד את מיצי הקיבה של הביקורות, היא לפתח עור עבה ואטום. אבל רגע, עור עבה ואטום לא מאפשר יצירה. אתה צריך להיות שקוף וחדיר כדי ליצור. אבל שקוף וחדיר, זה מתכון להתאבדות. מלכוד 22. ולא משנה כמה ביקורות טובות תקבל על היצירה שלך, מספיק שטן אחד שאומר שזה לא משהו, או סתם זבל לא אכיל, כדי להרוס לך את היום.

5. רק את היום? אני ראיתי יוצרים שזה הרס להם את החיים. את היצירה כולה. אגב, שטנים יקרים, הם חיים ביניכם. אם אי פעם קיבלתם הודעה פרטית ממישהו שאומר "למה לא עשית לי לייק", דעו לכם: הוא כזה. יש לו עור שקוף, וחייו עומדים על סף הרס. הוא הימר על הנשמה שלו מולכם, ואכזבתם אותו.

4. אבל אל תזלזלו בו. אתם יודעים כמה אומץ צריך כדי להמר על הנשמה, מול השטן? ולעשות את זה שוב ושוב, רק כי אתה צמא לשתף את העולם ברגע הטהור שחווית? לא לכל אחד יש אומץ כזה. לפרנץ קפקא לא היה אומץ כזה. העור שלו היה שקוף מדי, הוא לא הרשה לעצמו לפרסם את יצירותיו. הוא אפילו ציווה על החבר הכי טוב שלו להשמיד את כתביו אחרי מותו.

3. הרי לכם המחשה לכמה שווה חברות אמת. פטרו את החברים שלכם, אני אומר. הם יאכזבו אתכם ברגע האמת.

2. אבל אין ברירה. כותבים חייבים לכתוב, והאמיצים גם חייבים לפרסם. ואתם, שטנים קטנים שלי, חייבים לבקר. ומהי ביקורת? משוואה מתמטית לחלוטין. רשמו אות לפניכם: "היצירה שלך, בהשוואה לאיך שאני חושב שצריכה להיות היצירה שלך".

1. הדרך היחידה להתמודד עם זה טמונה באות השביעית באלף בית העברי. היא רגישה מאוד – אבל גם נחושה מאוד. כל כותב חייב למצוא את האות הזו אצלו, ולשים אותה על ה"איך שאני חושב שצריכה להיות היצירה שלך". שימו לב: הדגש הוא על ה"אני חושב שצריכה". וליתר מיקוד, על ה"אני".

כי השטן המבקר בכלל לא עוסק ביצירה שלך.
הוא עוסק בעצמו.
הוא עוסק
בעצמו.
(ואפילו משחק עם עצמו. בניגוד אליך, כותב יקר, שמשחק עם אחרים).

0. משפט אחרון לכותבים (מכירים אחד כזה? שתפו אותו בזה, הוא יודה לכם):

אתה לא יכול להיות אהוב על כל האנשים כל הזמן. מספיק שתהיה אהוב על חלק מהאנשים, חלק מהזמן.

דרך הישר, מאת יהודית יעל תמר קגן

זה הסיפור שזכה בתחרות הקוויקים (וגם בתחרות "למי יש שם פרטי יותר ארוך ומבלבל בישראל"):

"יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת" (משליי, יד, יב)

"אתה נחמד מידי בשביל העבודה הזאת". הודיע דויד לאלי בחפיפה שלו. הם ישבו ליד שולחן מתכת קטנטן בכניסה לחנות הנוחות בתחנת הדלק על הצומת של כביש 90 וכביש 1. זו הייתה תחנת דלק במרחק יריקה מהמדבר והרי סדום, ואדים עלו מהאספלט והאדמה בלי הבחנה. הצללים היחידים בסביבה היו אלה שהטילו משאיות התובלה הענקיות שחנו בצד התחנה. דויד ראה בו ובחניכה שלו בעיקר אוזן קשבת להגיגיו. "יש כאן רק שני חוקים. כל עוד אתה שומר עליהם, לאף אחד לא איכפת אם יש לך רישיון C או לא: אתה לא לוקח טרמפיסטיות – כי הביטוח לא מכסה תביעות אונס. השני הוא שאתה לא יורד מהכביש".

"מה? למה?"

"אף אחד לא ממש יודע", הנהג הוותיק הודה, ולמרות החום ידו נראתה לפתע כמו דג מחוץ למים וחיפשה בתזזיתיות מצית. "יש שם משהו בחוץ. הבדואים קוראים לזה רולה, שד. זה לא פוגע במכוניות משפחתיות כי הן אקראיות. גם לא באוטובוסים. אבל כולם יודעים שאם נהג משאית יורד מהכביש, הוא לא חוזר יותר".

**

אלי נהנה מהעובדה שהמטען שלו הלילה היה מרשת הטקסטיל 'כיתן'. שבוע לפני כן הוא העביר קופסאות שימורים. הוא היה יכול לדמיין את תא המטען העצום מלא בכריות רכות ונוצות אווז. הוא נסע על הכביש שעלה מן הערבה, והאט כאשר הכביש התעקל ליד עין גדי. דמות אנושית עמדה לצד הכביש והרוח שיחקה בחצאיות שלה. הוא ניסה להתחמק ממבטה. ככה היה קל יותר להעמיד פנים שהוא לא אדם רע כי הוא השאיר בחורה לבד באמצע המדבר. 'לכל הרוחות' הוא סינן ועצר ליד תחנת האוטובוס. דויד צדק לגביו. הוא נחמד מידי בשביל העבודה הזאת.

"הייתי בטוחה שאני אשן פה". היא הציגה את עצמה כעידית, "עמדתי פה כל כך הרבה זמן ואתה היית היחיד שעזר לי". הטרמפיסטית שלו הניחה את ידייה מול פתחי המזגן, "קפאתי בחוץ!"

"בכיף", הוא חייך. "כל אחד היה עושה את אותו הדבר".

"לא נכון", היא נדה בראשה ושיערה הארוך נע כמו וילון. "אני עומדת פה משלוש לפנות בוקר עד חמש ואף אחד לא עצר לי. תודה לך". אלי ידע שהוא בסך הכול נתן לה טרמפ אבל בצורה בה היא תלתה בו עיניים שחורות ומעוטרות בריסים גרמה לו לחוש כמעט אבירי. הוא לא העז לשאול מה חיפשה במדבר באמצע הלילה.

"אני רוצה להחזיר לך טובה".

הוא היה בטוח שהמזגן נתקע לרגע, ושמח שהחושך מסתיר את פניו. אלי לקח נשימה עמוקה. בנות לא באמת עושות דברים כאלה. "את יכולה לקנות לי קולה בתחנת הדלק הבאה".

"אל תהיה טיפש".

הוא הפנה אליה את ראשו, מנסה להבין איך טעה הפעם. לפני שהבין מה התרחש שפתיה הרכות נחו על פיו. לשונה פיסקה את שפתיו. ידיו התהדקו מסביב להגה. הנהג שבתוכו הכריח את עצמו להתנתק ממנה בכוח. "את מנסה לגרום לשנינו להיהרג?! אנחנו בנסיעה!"

"תעצור בצד".

הגלגלים חרקו קלות מהפנייה החדה, והמשאית גרגרה בזמן שעלתה על חצץ, משאירה את הכביש מאחור.

הוא הרים את מעצור היד, מקרקע את הרכב. הוא בחן אותה במבטו, ואז תפס בעורפה, גורר אותה לנשיקה נוספת. הפעם הוא לא היה מחוייב לכביש, והיה חופשי להתמכר למגע שלה. אלי התנתק ממנה כשאזל לו האוויר. "המטען שלי הוא של כיתן הלילה. אם את יודעת למה אני מתכוון".

היא צחקקה והניחה את ידה על הידית.

"חכי, אני אפתח לך את הדלת". לתא המטען שלו לא היה חיבור לתא הנהג אז הוא בעט בדלת וקפץ אל החצץ. הרחק הרחק מהכביש. ברגע שהוא הביט סביבו הוא הבין שמשהו לא היה בסדר. המדבר נראה אחרת, זקן ואכזרי. מעבר לכביש הוא יכל לראות את המים השחורים והמרים של הים. היא ניסה לעודד את עצמו במחשבה על הטרמפיסטית שלו ועקף את המשאית. כאשר הגיע לצד שלה גילה שהדלת פתוחה, אבל היא איננה.

"עידית?", קולו נשמע זעיר ובודד בין הרי סדום.

"אל תביט לאחור". קולה גרם לצמרמורת לשרוט בעורו.

"למה?".

"אני מתפשטת".

הוא נעל את מבטו על ההר שמול הים, וניסה לשכנע את עצמו לציית. "עידית, אני-".

"אל תסתכל, אני תכף באה", היא לחשה והוא היה מסוגל ממש לחוש איך הבד מחליק ממנה אל הקרקע.

אלי שמע את החצץ כאשר פסעה לעברו, ואז לא הצליח לשלוט בעצמו יותר. הוא הסתובב לעברה, בטוח שבסך הכול תקרא לו שובב ותצחק, אבל אז קפא במקומו. הטרמפיסטית שלו פסעה על האדמה החשופה, וכל צעד גרם לפניה להיסדק ולחריצים עמוקים להיחרט בפניה. כמו נהר אכזב ובולענים במדבר. העיניים שלה החזירו את אור הירח כמו עיניים של תן חולות. הסדקים ירדו לאורך גופה העירום, ולפתע הרוח הביאה איתה ריח חריף של גופרית. "מה לכול הרוחות...?"

"אמרתי לא להביט לאחור!" היא התנפלה עליו, הפילה אותו אל הקרקע. ראשו נחבט בחצץ וגרם לכוכבים להיות פסים בהירים ומטושטים על הקשתית שלו. הוא ניסה להתגבר על הכאב של המכה, ואז עידית נעצה שיניים ארוכות וחדות בכתפו.

אלי חש כאילו הוא שוקע לתוך חלום. קולו של דויד מילאה את ראשו. 'לעולם אל תרד מהכביש'. הוא הכריח את עצמו לפקוח את עיניו ולדחוף את הטרמפיסטית. שיניה לקחו איתה חלק מבשרו.

אלי החל לרוץ בתוך החשכה, רחשי רגליה על החצץ ממלאים את אוזניו. הוא ראה את האספלט השחור, עם הפסים הצהובים הבוהקים, וזה היה אחד המראות היפים שראה בחייו.

משהו חד ננעץ בצד גופו וגרם לו ליפול אל החצץ. הברכיים שלו שרפו, ליבו פעם בכאב והוא יכל לחוש את הטפרים שלה ננעצים בעורו כמו שברי זכוכית. הכביש היה במרחק פסיעות בודדות ממנו. אבל נראה רחוק כל כך.

הוא גרר את עצמו לאט לאט לכיוון הכביש, חש כיצד הוא נאכל מבפנים. אצבעותיו גיששו בין החצץ, מנסות למצוא את הדרך כאשר לא היה מסוגל לראות דבר מרוב כאב. 

לפתע החצץ פשוט נגמר. הוא גרר את עצמו לספק קפיצה ספק נפילה על האספלט. אלי חש איך בבת אחת הלילה פחות עמוק. היה משהו בכביש שהיה שייך לעולם כפי שהכיר אותו, ולסיוטים לא הייתה אחיזה בו. לפתע הוא הבין שהוא לא ראה את עידית דורכת על הכביש.

הוא תלש את הטרמפיסטית מגופו ודחף אותה אל הכביש תחתיו. 

היא התחילה לצרוח ברגע שנגעה באספלט. עורה הלבן והסדוק החל להתפורר. הקול שלה הדהד מהמדבר סביבו, עד שכל פניה נמחקו לאבקה לבנה. אלי ניסה להסדיר את הנשימה שלו, עדיין מעכל את מה שהתרחש. הוא העביר את אצבעותיו בגבישים והצריבה גרמה לו להרחיק את ידו. 'מלח', אלי הבין.

הכתף שלו עדיין כאבה בזמן שהתרחק מנציב המלח השבור על הכביש. כשפתח את דלת תא הנהג השמש החלה לעלות מעל הים כמו אש וגופרית.

יש קוויקי ווינר! בתחרות הכתיבה הקצרה

טוב, יש החלטה בתחרות הקוויקים.

לא היה קל. קודם כל, לשיקולי הבחירה. דעת הקהל השפיעה, בהחלט, אבל המשקל הגדול יותר הגיע ממני, מאיך שהסיפורים הקצרים השפיעו עלי. וזה הורכב ממספר שיקולים:

1. גודל הרעיון. בסיפורים קצרים, זה מאוד חשוב. סיפור קצר הוא כמו כמוסה מרוכזת. תמצית. רגעון. הוא צריך לתת בעיטה בבטן הקורא. ומה זה רעיון גדול? רעיון בלתי שגרתי. כזה שלא קראנו קודם, אלך פעם. אז... היו רעיונות גדולים, והיו פחות גדולים.

2. הביצוע. יש כל כך הרבה דרכים לכתוב רעיון. כל כך הרבה זוויות ראייה, כל כך הרבה סגנונות, טוויסטים, משחקים במוח של הקורא. גם רעיון גדול יכול לאבד מעוצמתו עם ביצוע בינוני, וגם רעיון קטן יכול לגדול עם ביצוע מבריק, טוויסט בלתי רגיל או ניסוחים חזקים במיוחד. היו גם סיפורים שאשכרה לא הבנתי עד הסוף. יכולתי לחוש שאולי היה שם רעיון גדול, אבל הביצוע לא חשף אותו. 

3. הניקיון. אי אפשר להתעלם מזה. חלק מהסיפורים היו "נקיים" משגיאות הגהה, יפי סגנון ונעימים לקריאה - וחלק פשוט לא. במילה "ניקיון" אני כולל מבנה נכון של פסקאות, פיסוק, הגהה... וכאן היו נפילות, וחבל. נפילות קשות, אפילו. 

4. ואולי זה החשוב מכל: איזה סיפורים אני אזכור.

אז, מהו הסיפור הזוכה?

"דרך הישר", של Judith Jael Tamar Kagan . גיילוי נאות: יהודית היתה תלמידה שלי, מה שגורם לי לא לאהוב את הבחירה - אבל זה מה שיש.

השיקולים שלי:

ראשית, זה סיפור אימה. ולא סתם - אלא סיפור אימה יהודי, נעוץ במקורות, שמשחק בין ימינו לבין סיפורי התנ"ך. אז כבר, רעיון גדול ושונה מהשאר. שנית, הביצוע היה טוב. החזיק אותי דרוך לאורך הקריאה. והסיום, שהוא החלק הכי חשוב בסיפור קצר, גרם לי להגיד "א-הה".

הוא חיבר בין פרטים, לכאורה שוליים, שנשתלו בחכמה בתחילת הסיפור - ולפתע הפכו לחשובים ביותר. עד לפסקת הסיום חשבתי שהסיפור עוסק במשהו אחד - ואז הבנתי שהוא עוסק במשהו אחר לגמרי. יופי של ביצוע.

אז הנה לנו. יהודית זוכה בפיתוח הספר הבא שלה בעזרתי, וכן בגישה בלתי מוגבלת לכל שיעורי הכתיבה שלי.

לגבי שאר המשתתפים: רספקט. תודה ששלחתם, תודה שהשתתפתם. אמנם זה לא בתכניות, אבל כל אחד מכם מקבל ממני 70% הנחה בגישה לשיעורי ההעשרה של כתיבה יוצרת שיטתית, כאן: https://gumroad.com/lironfine#

פנו אלי בפרטי, כדי לקבל את הקוד האישי שלכם.

קוויקים | תחרות כתיבה קצרה

מאת לירון פיין

סגרתי את הדלת מאחורי ונשמתי עמוק.

לא שבאמת הייתי צריך. קומה אחת במדרגות עדיין לא משפיעה עלי כל כך. אבל זה מה שלמדתי שצריך לעשות כשמגיעים למקום שרוצים להגיע - וזה מה שעשיתי כל פעם שהגעתי אל הסטודיו הפרטי שלי. נשענתי על הדלת בגבי, וחייכתי בחושך. שלושה מטרים לפני, כך ידעתי, מחכה לי המחשב על השולחן, שאלטף אותו שוב. והוא יגרגר אלי ויידלק.

בשביל זה צריך חשמל, כמובן. הושטתי יד והרמתי את המפסק המרכזי, זה שתמיד כיביתי במקום להתעסק עם כל המנורות. קליק חזק, ויהי או - - -

"לקח לך זמן", היא אמרה.

לשניה ארוכה רק בהיתי בה. אשה יפה, בת שלושים ומשהו. או עשרים ומשהו? ארבעים ומשהו, החלטתי לבסוף. שמלה אדומה, בלי שרוולים. מביטה אלי מהכסא שלי. עיניים ירוקות מאוד.

ואז הלסת שלי צנחה.

היא חייכה.

"יש לך אומץ, לחכות לי כאן", אמרתי ונכנסתי אל תוך הסטודיו. זרקתי את התיק שלי על הספה האפורה, וניגשתי להרתיח מים. "מי הכניס אותך לכאן? הבעלבית?"

מאחורי, שתי אלומות לייזר ירוקות צרבו לי איקס על הגב. לייזר קפוא.

"יש. לי. מפתח. מתאים לך לשכוח".

ניחשתי שהחיוך נמחק לה מהפנים. לא היו מים בקומקום. נגמרו? איך? בלי להביט לאחור, פתחתי את דלת ארון המטבח והוצאתי ממנו בקבוק מים מינרליים. ניסיתי לפתוח את הפקק האדום, אבל היד שלי ההחליקה עליו, והייתי צריך להתאמץ. הבקבוק, כך נדמה, הזיע. ולמה בכלל סוגרים בקבוקים כל כך חזק? נשמתי עמוק ופתחתי אותו.

"תמיד היה לך מפתח. אבל מזמן לא השתמשת בו".

התחלתי למלא מים בקומקום, מנסה לארגן את המחשבות שלי. כמה זמן לא ראיתי אותה? נדמה ששנים. לא שזה הפריע לי, במיוחד אחרי שלמדתי מה היא באמת ועד כמה האהבה שלה שקרית. ובכל זאת אהבה, ועוד אהבה ראשונה. כזו שאי אפשר לשכוח.

יד חמה נגעה בי מאחור. קפאתי.

לרגע היא ליטפה - ואז סובבה אותי בכוח, פנים אל פנים. חזה אל חזה. המים ניתזו הצידה.

"זבל. ברגע הראשון שנכנסת, לא ידעת שזו אני".

רק אז חשתי בריח שבקע ממנה. ריח של פרח משכר וטורף, שלפת אותי בעוצמה ומנע ממני לנשום. הרגליים שלי חשו כמו חמאה. היא היתה נמוכה ממני, ועדיין הצליחה להביט בי מלמעלה. והגוף שלה זז, הגוף שלה נע, דרך הבגדים. קורא לשלי. היה לה שזיף במקום פה, והוא חייך.

הדפתי אותה לאחור. מעט. בקושי.

"נכון. לא זיהיתי אותך לבושה".

"זה", היא אמרה, "יכול להשתנות כל רגע".

פרח משכר וטורף. משכר וטורף. עמדתי מולה, לא יודע מה לעשות.

"קפה?"

היא לקחה ממני את הבקבוק. "שב, שב. אני אכין לך".

גררתי את עצמי לספה, ואז שיניתי כיוון והתיישבתי על הכסא שלי. הוא היה חמים. כמה זמן היא היתה כאן בחדר, לפני שהגעתי?

"כרגיל? נמס, חצי סוכר, וקינמון?"

"לא. שחור עם הל. השתניתי".

היא לא אמרה דבר, אבל הישבן שלה רטט בצחוק חבוי.

"אז... מה את עושה כאן?", שאלתי שוב.

"באתי לבקר. לעשות לך נעים, כמו פעם".

הלב שלי רקד סטפס, והגוף רצה להצטרף. אבל עצרתי אותו בכוח. טורף, שיננתי, היא פרח טורף.

"תודה. אבל... אני לא צריך אותך", אמרתי.

"כן, שמעתי. יש לך... טכניקות".

הנהנתי מאחורי גבה במרץ, למרות שהיא לא יכלה לראות. כאשר היא הסתובבה, שתי כוסות קפה בידיה, הפסקתי. אבל לדעתי היא ראתה, והניעה את ראשה מצד לצד, בצער. זה היה הצער הכי משלהב שראיתי אי פעם.

היא הגישה לי את ספל הקפה ביד ברונזה שזופה.הזרוע שלה הדיפה ניחוח קינמון, וידעתי איזה טעם יהיה לה, אם רק יהיה לי אומץ להתכופף אליה. האצבעות שלה היו מושלמות.

"הרבה טכניקות יש לי. ואני מלמד אותן".

"סודות קטנים וחצופים, שבסך הכל גנבת ממני". היה עוקץ בקול שלה, אבל ידעתי שהלשון שלה עשויה דבש. בתוכי, רכבת ישראל הפכה לאוריינט אקספרס. מבחוץ, קיוויתי שהקיטור ידמום.

היא התיישבה קרוב אלי, קרוב מדי. הניחה יד על הברך שלי, והניחה לה לטייל ולזחול כלפי מעלה.

"שום טכניקה", היא לחשה, "לא דומה לדבר האמיתי".

הנחתי את ידי על שלה, עוצר את ההסתערות. במאמץ רב הצלחתי לא ללחוש. "אני כבר לא צריך את הדבר האמיתי".

היא צחקקה פעמונים.

"סוף סוף! אז אתה מודה שאני אמיתית?"

מודה? אני? היא... בגניחת ייאוש הצמדתי אליה שפתיים. במשך דקה ארוכה לגמתי צוף טהור, מרטיט, ונגסתי בצמר הגפן המתוק של האלים. והיא עירסלה את ראשי בידיה, נוזלת עלי ובתוכי, ומתמסרת אלי בעוצמה מכניעה. לאט לאט, שקעתי בערפל.

לא!

ניתקתי את עצמי מעליה. התנשפתי, וזה שוב לא היה מהמדרגות. "זה שאני רוצה אותך, לא אומר שאני צריך אותך".

היא קמה בפתאומיות, מעיפה לאחור את הכסא שלה. פניה, אולי, היו סמוקים. אני לא יודע. לא ראיתי. מול עיני, ושפתי, ניצב אגן הירכיים שלה, והשמלה האדומה היתה לא יותר מעלה כותרת עשוי סוכר נמס.

"אני אעשה איתך התערבות", הקול האלוהי שלה בקע מלמעלה.

"איזו התערבות?"

הפעם כן לחשתי. ניסיתי, אבל לא יכולתי להביט למעלה. מלפני הכל היה משי אדום ומתוח, וניחוחות של בוסתן פורח ורעב, וזיעה מתוקה וצהלות שמחה ויין מתובל ולילות ארוכים של קיץ מיוזע, מעורפל. "איזו התערבות?"

"סיפורים קצרים", היא אמרה, והצמידה את פני לאגן שלה. "תחרות של סיפורים קצרים. אני הולכת לבקר אצל כל מי שיכיר אותך, ולפתות אותו לכתוב סיפור קצר. באתר שלך".

"כמה קצרים", כמעט ונחנקתי, צמוד אליה כל כך, מתרגש אליה כל כך. אישית, אני איש של ארוכים. אבל קצרים אני אוהב.

"אלף מילים", הקול שלה ניגר על ראשי מלמעלה, מטביע אותי בבריכת חושים סוערת. "קוויקים. אלף מילים, בהשראה שלי".

בהשראה שלה? הניחוח שלה כמעט והעביר אותי על דעתי, נישקתי את המשי, קברתי בו את אפי ולחיי. מולי התנגח הר געש מתעורר, וסילונות לבה איימו לפרוץ ולהבעיר את כולי. היא היתה שלי, היא היתה חייבת להיות שלי, ולא של אף אחד אחר. רגע, מה פירוש קוויקים? ומה זאת אומרת, בהשראה שלה?

היא החלה להניע את האגן שלה באיטיות, ים איטי, ים עמוק, ים מתוק.

"זה יהיה בפייסבוק. עד סוף פברואר", היא המשיכה לטפטף עלי פקודות, ואני צייתתי.

"תחרות לייקים?"

עמוק בתוכה, גרגרו דרקונים בתאווה. תחרות לייקים, מסתבר.

"ומה... מה יקבל המנצח?"

היא צחקקה מלמעלה, מנערת אותי עם הגוף החלק, החזק שלה. הייתי במערה מטפטפת, וכל טיפה היתה פרפר אש נוזלי, רעבתן. האדמה רעדה.

"המנצח יקבל את כל הטכניקות שלך", אמרו הרעידות.

"הכל?"

היד שלה הונחה על עורפי בעוצמה, והצמידה אותי. היה נדמה לי שהשמלה שלה מופשלת, או עולה, או יורדת, בכל מקרה – נעלמת. יכולתי לשמוע את הדופק שלה. איטי, קצבי, קורא לי.

"הכל. כל מה שאתה מלמד".

הושטתי לשון. נגעתי במרציפן. "זה יותר מדי", התנשמתי. "יותר מדי".

"ואתה גם תפתח לו ספר", היא פקדה.

"לא..." יבבתי, בעוד שאני סוגד לה, למוזה שלי, רק שלי. "זה לא הוגן!"

לפתע היא התרחקה, ואני נפלתי קדימה.

"גנב קטן שכמותך", בקול שלה לא היה בדל חמימות. "טכניקות, אתה מלמד. טכניקות שגנבת ממני! פושע בזוי. גנב!"

ונעלמה.

*

אז ככה. תחרות כתיבת קוויקים, עד אלף מילה. אני שופט, אבל גם לייקים הרבה לייקים יעזרו לשכנע אותי. אחרי הכל, כתיבה זה עניין סובייקטיבי, וזו התחרות שאני מארגן = תסבלו. ככה זה.

אני גם בוחר את הנושא ואת התימה. והיא, כמובן, קוויקים. קחו את זה לאן שתרצו, באיזו משמעות שתרצו.

את הסיפורים צריך לפרסם בפייסבוק של מועדון כתב.

https://www.facebook.com/WriteClubTelAviv