יום שלישי, 19 באפריל 2016

דרך הישר, מאת יהודית יעל תמר קגן

זה הסיפור שזכה בתחרות הקוויקים (וגם בתחרות "למי יש שם פרטי יותר ארוך ומבלבל בישראל"):



"יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת" (משליי, יד, יב)

"אתה נחמד מידי בשביל העבודה הזאת". הודיע דויד לאלי בחפיפה שלו. הם ישבו ליד שולחן מתכת קטנטן בכניסה לחנות הנוחות בתחנת הדלק על הצומת של כביש 90 וכביש 1. זו הייתה תחנת דלק במרחק יריקה מהמדבר והרי סדום, ואדים עלו מהאספלט והאדמה בלי הבחנה. הצללים היחידים בסביבה היו אלה שהטילו משאיות התובלה הענקיות שחנו בצד התחנה. דויד ראה בו ובחניכה שלו בעיקר אוזן קשבת להגיגיו. "יש כאן רק שני חוקים. כל עוד אתה שומר עליהם, לאף אחד לא איכפת אם יש לך רישיון C או לא: אתה לא לוקח טרמפיסטיות – כי הביטוח לא מכסה תביעות אונס. השני הוא שאתה לא יורד מהכביש".

"מה? למה?"

"אף אחד לא ממש יודע", הנהג הוותיק הודה, ולמרות החום ידו נראתה לפתע כמו דג מחוץ למים וחיפשה בתזזיתיות מצית. "יש שם משהו בחוץ. הבדואים קוראים לזה רולה, שד. זה לא פוגע במכוניות משפחתיות כי הן אקראיות. גם לא באוטובוסים. אבל כולם יודעים שאם נהג משאית יורד מהכביש, הוא לא חוזר יותר".

**

אלי נהנה מהעובדה שהמטען שלו הלילה היה מרשת הטקסטיל 'כיתן'. שבוע לפני כן הוא העביר קופסאות שימורים. הוא היה יכול לדמיין את תא המטען העצום מלא בכריות רכות ונוצות אווז. הוא נסע על הכביש שעלה מן הערבה, והאט כאשר הכביש התעקל ליד עין גדי. דמות אנושית עמדה לצד הכביש והרוח שיחקה בחצאיות שלה. הוא ניסה להתחמק ממבטה. ככה היה קל יותר להעמיד פנים שהוא לא אדם רע כי הוא השאיר בחורה לבד באמצע המדבר. 'לכל הרוחות' הוא סינן ועצר ליד תחנת האוטובוס. דויד צדק לגביו. הוא נחמד מידי בשביל העבודה הזאת.

"הייתי בטוחה שאני אשן פה". היא הציגה את עצמה כעידית, "עמדתי פה כל כך הרבה זמן ואתה היית היחיד שעזר לי". הטרמפיסטית שלו הניחה את ידייה מול פתחי המזגן, "קפאתי בחוץ!"

"בכיף", הוא חייך. "כל אחד היה עושה את אותו הדבר".

"לא נכון", היא נדה בראשה ושיערה הארוך נע כמו וילון. "אני עומדת פה משלוש לפנות בוקר עד חמש ואף אחד לא עצר לי. תודה לך". אלי ידע שהוא בסך הכול נתן לה טרמפ אבל בצורה בה היא תלתה בו עיניים שחורות ומעוטרות בריסים גרמה לו לחוש כמעט אבירי. הוא לא העז לשאול מה חיפשה במדבר באמצע הלילה.

"אני רוצה להחזיר לך טובה".

הוא היה בטוח שהמזגן נתקע לרגע, ושמח שהחושך מסתיר את פניו. אלי לקח נשימה עמוקה. בנות לא באמת עושות דברים כאלה. "את יכולה לקנות לי קולה בתחנת הדלק הבאה".

"אל תהיה טיפש".

הוא הפנה אליה את ראשו, מנסה להבין איך טעה הפעם. לפני שהבין מה התרחש שפתיה הרכות נחו על פיו. לשונה פיסקה את שפתיו. ידיו התהדקו מסביב להגה. הנהג שבתוכו הכריח את עצמו להתנתק ממנה בכוח. "את מנסה לגרום לשנינו להיהרג?! אנחנו בנסיעה!"

"תעצור בצד".

הגלגלים חרקו קלות מהפנייה החדה, והמשאית גרגרה בזמן שעלתה על חצץ, משאירה את הכביש מאחור.
הוא הרים את מעצור היד, מקרקע את הרכב. הוא בחן אותה במבטו, ואז תפס בעורפה, גורר אותה לנשיקה נוספת. הפעם הוא לא היה מחוייב לכביש, והיה חופשי להתמכר למגע שלה. אלי התנתק ממנה כשאזל לו האוויר. "המטען שלי הוא של כיתן הלילה. אם את יודעת למה אני מתכוון".

היא צחקקה והניחה את ידה על הידית.

"חכי, אני אפתח לך את הדלת". לתא המטען שלו לא היה חיבור לתא הנהג אז הוא בעט בדלת וקפץ אל החצץ. הרחק הרחק מהכביש. ברגע שהוא הביט סביבו הוא הבין שמשהו לא היה בסדר. המדבר נראה אחרת, זקן ואכזרי. מעבר לכביש הוא יכל לראות את המים השחורים והמרים של הים. היא ניסה לעודד את עצמו במחשבה על הטרמפיסטית שלו ועקף את המשאית. כאשר הגיע לצד שלה גילה שהדלת פתוחה, אבל היא איננה.

"עידית?", קולו נשמע זעיר ובודד בין הרי סדום.

"אל תביט לאחור". קולה גרם לצמרמורת לשרוט בעורו.

"למה?".

"אני מתפשטת".

הוא נעל את מבטו על ההר שמול הים, וניסה לשכנע את עצמו לציית. "עידית, אני-".

"אל תסתכל, אני תכף באה", היא לחשה והוא היה מסוגל ממש לחוש איך הבד מחליק ממנה אל הקרקע.
אלי שמע את החצץ כאשר פסעה לעברו, ואז לא הצליח לשלוט בעצמו יותר. הוא הסתובב לעברה, בטוח שבסך הכול תקרא לו שובב ותצחק, אבל אז קפא במקומו. הטרמפיסטית שלו פסעה על האדמה החשופה, וכל צעד גרם לפניה להיסדק ולחריצים עמוקים להיחרט בפניה. כמו נהר אכזב ובולענים במדבר. העיניים שלה החזירו את אור הירח כמו עיניים של תן חולות. הסדקים ירדו לאורך גופה העירום, ולפתע הרוח הביאה איתה ריח חריף של גופרית. "מה לכול הרוחות...?"

"אמרתי לא להביט לאחור!" היא התנפלה עליו, הפילה אותו אל הקרקע. ראשו נחבט בחצץ וגרם לכוכבים להיות פסים בהירים ומטושטים על הקשתית שלו. הוא ניסה להתגבר על הכאב של המכה, ואז עידית נעצה שיניים ארוכות וחדות בכתפו.

אלי חש כאילו הוא שוקע לתוך חלום. קולו של דויד מילאה את ראשו. 'לעולם אל תרד מהכביש'. הוא הכריח את עצמו לפקוח את עיניו ולדחוף את הטרמפיסטית. שיניה לקחו איתה חלק מבשרו.

אלי החל לרוץ בתוך החשכה, רחשי רגליה על החצץ ממלאים את אוזניו. הוא ראה את האספלט השחור, עם הפסים הצהובים הבוהקים, וזה היה אחד המראות היפים שראה בחייו.

משהו חד ננעץ בצד גופו וגרם לו ליפול אל החצץ. הברכיים שלו שרפו, ליבו פעם בכאב והוא יכל לחוש את הטפרים שלה ננעצים בעורו כמו שברי זכוכית. הכביש היה במרחק פסיעות בודדות ממנו. אבל נראה רחוק כל כך.
הוא גרר את עצמו לאט לאט לכיוון הכביש, חש כיצד הוא נאכל מבפנים. אצבעותיו גיששו בין החצץ, מנסות למצוא את הדרך כאשר לא היה מסוגל לראות דבר מרוב כאב. 

לפתע החצץ פשוט נגמר. הוא גרר את עצמו לספק קפיצה ספק נפילה על האספלט. אלי חש איך בבת אחת הלילה פחות עמוק. היה משהו בכביש שהיה שייך לעולם כפי שהכיר אותו, ולסיוטים לא הייתה אחיזה בו. לפתע הוא הבין שהוא לא ראה את עידית דורכת על הכביש.

הוא תלש את הטרמפיסטית מגופו ודחף אותה אל הכביש תחתיו. 

היא התחילה לצרוח ברגע שנגעה באספלט. עורה הלבן והסדוק החל להתפורר. הקול שלה הדהד מהמדבר סביבו, עד שכל פניה נמחקו לאבקה לבנה. אלי ניסה להסדיר את הנשימה שלו, עדיין מעכל את מה שהתרחש. הוא העביר את אצבעותיו בגבישים והצריבה גרמה לו להרחיק את ידו. 'מלח', אלי הבין.

הכתף שלו עדיין כאבה בזמן שהתרחק מנציב המלח השבור על הכביש. כשפתח את דלת תא הנהג השמש החלה לעלות מעל הים כמו אש וגופרית.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה