יום ראשון, 6 בספטמבר 2015

מי מפחד מעריכה עצמית?



מאת לירון פיין


בימים אלה אני עורך את הספר החדש שלי. הוא ספר שני בטרילוגיה, וככזה הוא גם מחוייב לראשון – וגם צריך להכין את הקרקע לשלישי. מן ספר סנדוויץ' כזה, מלא תסביכים ונסיונות להגדיר את עצמו. יו נואו.

ואולי אתם לא יודעים. הרבה מאוד כותבים חדשים לא אוהבים לערוך את עצמם. זה גורם להם בחילה, ואני יכול להבין מאיפה הבחילה הזו מגיעה.

קודם כל, זה מעייף. קשה לכתוב דראפט ראשון, כמו שכל מי שעשה איתי את הננו-ריימו בשנה הקודמת גילה. 40, 50, 60 אלף מילה – זה מסע ארוך מאוד על המקלדת. מסע ארוך ומעייף. ומי רוצה לחזור להתחלה ולעשות אותו שוב? הטבע האנושי הוא לסמן וי על הפרוייקט, ולהמשיך הלאה. למעשה, ממש לאחרונה פנה אלי סופר, שלא מסוגל לגעת בטקסט שלו יותר. הוא לא יכול לערוך את עצמו. הוא עייף מעצמו.

אבל זו הבעיה הפחות גדולה.

הבעיה האמיתית היא בעיית האיכות. הרי הדראפט הראשון נכתב מתוך קסם והתלהבות עצומה, כשאנחנו בטוחים שכתבתנו זהב טהור. אבל כשבאים לערוך אותו, באמת לערוך אותו, כל הבעיות נחשפות. הרגעים המשעממים, המקומות הלא מובנים, הדיאלוגים הצעקניים, התיאורים המייגעים, השפה הגרועה, שגיאות הכתיב (!) והפיסוק...

לפעמים מספיק לקרוא שני עמודים לפני שמגלים שהדבר הטהור היחיד בטקסט הזה הוא חרא מילולי צרוף, 24 חראט, שמצפה את העמוד.

ובינינו, מי רוצה לגלות שהוא כותב חרא? ועוד צרוף!

אלא שאין מה לעשות, ככה כתוב הדראפט הראשון. כל דראפט ראשון. ואני בהחלט יכול להבין כותב צעיר ומוכשר, שקורא את הדראפט הראשון הזה – ומגלה שאולי הוא צעיר, אבל מוכשר הוא לא. הטקסט הזה, הוא לא מה שהוא דמיין. זה כל כך גרוע, שעדיף שלא היה נכתב בכלל.

זה מייאש.

וכאן הכותבים נחלקים לשניים. יש את אלה שנשברים ועוזבים, ויש את אלה שמתעקשים ועורכים. ופתאום הקסם חוזר. והכל משוכתב, ומשתפר שוב ושוב. העקשנים, אלה שעורכים את עצמם בלי לוותר ובלי לחפף, מגלים שהספר שלהם יכול להיות הרבה יותר טוב מאותו קסם ראשוני בכתיבה.

כי הכתיבה האמיתית נעשית בזמן העריכה, לא בזמן הכתיבה. ובגלל זה אני כל כך אוהב לערוך את עצמי. הנה שלושה קסמים קטנים, שיכולים להגיע רק בזמן העריכה:

1. משחקים בציר הזמן. תחשבו על הספר שלכם כעל מציאות קפואה בזמן, בה אתם יכולים לרוץ קדימה ואחורה, ולשנות בלי הרף, כך שאירועים בסוף יהדהדו עם האירועים בהתחלה. כך, למשל, אם הגיבורה שלכם מתאהבת לקראת סוף הספר בטייס עם משקפי ריי-באן, תוכלו להריץ את הספר אחורה – ולהשתיל סצנה קטנה בה היא רואה את "אהבה בשחקים" עם החברות שלה, בתיכון, ונאנחת בערגה. זה יהיה כל כך הרבה יותר טוב, פתאום.

2. ליטוש דיאלוגים. אחד הכותבים האהובים עלי הוא קוואנטין טרנטינו. האיש שולף מהתחת דיאלוגים אלוהיים, שכמעט כל משפט בהם יכול להפוך ויראלי. אי אפשר לכתוב דיאלוגים כאלה בדראפט הראשון. אנחנו פשוט לא מכירים מספיק את הדמויות, את העלילה, והכי חשוב: אין לנו מספיק זמן לזה. אנחנו עסוקים בלדהור קדימה ולסיים את הספר. בעריכה, לעומת זאת, יש לנו את כל הזמן שבעולם לעבור משפט משפט, להדק, למחוק, להוסיף סאבטקסט ושנינויות.

3. משפטי מפתח ובדיחות. יש את הטקסט הרגיל של הספר – ולצידו יש את המשפטים ה"מיוחדים". הזכירים ביותר. המצחיקים, המותחים, המתוחכמים. המשפטים האלה יגרמו לקוראים להתאהב בטקסט, וכמו שכל קופירייטר יודע – הם דורשים תזמון מדוייק, מחשבה זהירה ו... זמן עבודה נפרד. התבלינים האלה מופיעים בדרך כלל בתחילת פרקים, בסיומי פסקאות, ברגעים מתוכננים היטב.   

את כל אלה אי אפשר לכתוב בזמן הכתיבה. אבל מי שצופה בי בזמן העריכה (אפשר לעשות את זה, באמצעות חדר העריכה הווירטואלי שלנו), יראה אותי עושה את זה בזמן אמת, ומגיב לעצמי. מדי פעם אני פורץ בצחוק, חושב עמוק, או הופך לענק ירוק.

אלה דברים שיכולים להגיע רק בעריכה. ורק אם ניגשים אליה באומץ, בלי לפחד לשבור לטקסט את העצמות וללמד אותו דבר או שניים על "איך להיות ספר". אם ניגשים אל הטקסט בגישה מגוננת, אוהבת, לא נצליח לשפר אותו.

איך עושים את זה?

קודם כל, תופסים ממנו מרחק. אני אוהב לתת לעצמי מרווח זמן של לפחות יום-יומיים לפני שאני עורך טקסט שכתבתי. אחרים צריכים קצת יותר. גם כדי לנוח, גם כדי להיפרד מתבניות המחשבה שהיו לנו כשכתבנו אותו. המעבר ממצב "יוצר" למצב "עורך" דורש זמן.

הדבר השני – לקרוא אותו בקול רם. אין לכם מושג עד כמה הקריאה בקול רם מציפה את הבעיות על פני השטח. לקרוא בלב, זה לא מספיק. לקרוא בלב זה סלחני. קל לדלג על מילים ושורות, קל להתעלם מסימני פיסוק. אבל כשקוראים טקסט בקול רם, כמו שחקן בהצגה? הבעיות צועקות. והמהדרין – יקליטו את עצמם וישמעו את ההקלטה.

והדבר השלישי: לא להתעלם ולא לסלוח. אם הצלחנו להבחין בבעיה, אפילו בצל של בעיה, אנחנו חייבים לטפל בזה. ככותבים, גם ככה אנחנו מאוהבים בטקסט שלנו ומתקשים להבחין בפגמים שלו. הקוראים, לעומת זאת, לא יתקשו ולא יסלחו.    


***

ועכשיו: הטכניקה הטובה ביותר לכתיבה אינטואיטיבית. הקליקו כאן לקבלת כרטיסי כניסה חינם לשיעור הווידאו שכולם אהבו, מעגלי עלילה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה