יום ראשון, 28 באפריל 2019
יום ראשון, 30 באפריל 2017
דבר העורך: צפריר גרוסמן
מאת לירון פיין
בפרק העשירי של תכנית מועדון כתב אני מראיין את צפריר גרוסמן, העורך הראשי של הוצאת אופוס. הוא נותן לסופרים מבט מבפנים, ומעניק עצות פנטסטיות לגבי הגשת כתבי יד להוצאה. מה לעשות, ומה לא לעשות.
הקשיבו כאן:
http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=533222&cid=536198
בפרק העשירי של תכנית מועדון כתב אני מראיין את צפריר גרוסמן, העורך הראשי של הוצאת אופוס. הוא נותן לסופרים מבט מבפנים, ומעניק עצות פנטסטיות לגבי הגשת כתבי יד להוצאה. מה לעשות, ומה לא לעשות.
הקשיבו כאן:
http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=533222&cid=536198
יום שבת, 29 באפריל 2017
בריחה מהמציאות או חיבור למציאות?
מאת לירון פיין
במסגרת המגמה בה כל העולם נחלק לשניים, ובאינסוף דרכים, הנה עוד חלוקה רלוונטית לסיפורים. כי יש, בעצם, שני סוגים של סיפורים: כאלה שמבריחים אותנו מהמציאות בה אנו חיים - וכאלה שמחברים אותנו למציאות הזו. כל אחד מהסוגים האלה מספק צורך בסיסי של האדם - ושני הצרכים האלה מנוגדים באופיים.
הסיפורים שמרחיקים אותנו מהמציאות נותנים לנו תקווה רגעית, לוקחים אותנו מהכאב הקיומי שלנו ומערפלים אותו בשיטפון של חיים אחרים, במקומות אחרים. כל הספרות הספקולטיבית היא כזו. פנטזיה, מד"ב, אימה, ערפדים, זומבים, כולם בעצם לוקחים אותנו החוצה מהמציאות המשעממת שלנו - ומכניסים אותנו לעולם חדש, נפלא (פחות או יותר), בו הכל יכול לקרות. ובדרך כלל גם קורה.
אבל לא רק הסיפורים האלה מרחיקים אותנו מהמציאות. גם חלק נכבד מסיפורי המתח, המשטרה, הבלש, ואולי כל סיפורי הרומנטיקה - עונים לצורך הזה. ברגע בו אנחנו מסכימים לחוזה בו הסופר יעניק לנו הצצה למציאות אחרת, לא קיימת, אנחנו מרגישים בנוח. למה לי פוליטיקה עכשיו? תנו לשים ת'ראש על דיונה וליהנות מכמה שעות של צרות של אנשים אחרים. את השיט הקיומי בו אנחנו נמצאים לא נוכל לבטל. המשכנתא מחכה והילדים מעצבנים, אבל בינתיים נציל את הגלקסיה ונתאהב בזרים מסתוריים.
כיום, רוב הספרות הפופולרית העולמית כזו. בוודאי זו שנוצרה בארה"ב. בקרו בחנויות הספרים, גלשו לאמזון, ותגלו עולם שלם של אסקייפיזם מתורגם.
הסוג השני של הסיפורים מחבר אותנו למציאות. ובחבטה. גם הוא, כמובן, לוקח אותנו מהחדר למקומות אחרים - אבל המקומות האלה נמצאים ממש מעבר לפינה, אחרי הסיבוב, מחוץ לתריסים הסגורים. אין בסיפורים האלה בריחה מהמציאות, להיפך: הם מסגירים אותנו למציאות באיומי אקדח. לא נוכל להימלט ממנה.
כישראלים, אנחנו מכירים את הסיפורים האלה היטב. כל המשפחות הלא מתפקדות נמצאות שם, כל עוולות הכיבוש (או עקיבוש - תלוי במשנה הפוליטית שלכם), כל תיקי השכול, כל סיפורי השואה, כל הגזענות הסמויה והגלויה, וגם כל הצעירים הנלהבים שבאים לעיר הגדולה.
גם לסיפורים האלה יש תפקיד חשוב. בניגוד למורפיום המטשטש והמעיף של הסוג הראשון, הסיפורים מהסוג השני בעצם מעירים אותנו. הם פורצים את הבונקר הרגשי שבנינו לעצמנו ואומרים - תראו מה קורה סביבכם. תהיו ערים. תבכו, תזדהו, אולי תעשו משהו בנדון.
בישראל, המאוד פוליטית, המאוד מודעת לעצמה, המאוד מקוטבת - אלה הם, לרוב, הספרים שיככבו ברשימות רבי המכר (הישראלים. רק הישראלים. רבי המכר המתורגמים נותנים אסקייפיזם). אלה, לרוב, הם הסיפורים שיעברו לקטורים, ובדרך כלל הם גם הסיפורים שיזכו בפרסים. למה? כי הם מחברים אותנו לאדם שבתוכנו. יש משהו בהוויה היהודית ישראלית שצריך את זה. צריך לכאוב.
אישית, מאז נולדו לי הילדים והחיים שלי תפסו משמעות אמיתית (וגם הבינו מה זה פחד אמיתי), אני יכול לקרוא/לראות רק סיפורים מהסוג הראשון. תעזבו אותי משואה, יש לי יום מיוחד בשנה לזה. כנ"ל שכול, לגבי גזענות - אני מעדיף לא לדעת, משפחה לא מתפקדת? חס מלהזכיר, שלא לדבר על ענייני "הסכסוך", כי אני מקבל אותו באופן קבוע לווריד כל פעם שאני שומע חדשות (באמת צריך להיגמל מהדבר הזה).
זה גם משפיע על הכתיבה האישית שלי. היא אסקייפטיבית. באמצעותה אני בורח מהמציאות, לא מתחבר אליה.
ומה לגבי הכתיבה שלכם?
במסגרת המגמה בה כל העולם נחלק לשניים, ובאינסוף דרכים, הנה עוד חלוקה רלוונטית לסיפורים. כי יש, בעצם, שני סוגים של סיפורים: כאלה שמבריחים אותנו מהמציאות בה אנו חיים - וכאלה שמחברים אותנו למציאות הזו. כל אחד מהסוגים האלה מספק צורך בסיסי של האדם - ושני הצרכים האלה מנוגדים באופיים.
הסיפורים שמרחיקים אותנו מהמציאות נותנים לנו תקווה רגעית, לוקחים אותנו מהכאב הקיומי שלנו ומערפלים אותו בשיטפון של חיים אחרים, במקומות אחרים. כל הספרות הספקולטיבית היא כזו. פנטזיה, מד"ב, אימה, ערפדים, זומבים, כולם בעצם לוקחים אותנו החוצה מהמציאות המשעממת שלנו - ומכניסים אותנו לעולם חדש, נפלא (פחות או יותר), בו הכל יכול לקרות. ובדרך כלל גם קורה.
אבל לא רק הסיפורים האלה מרחיקים אותנו מהמציאות. גם חלק נכבד מסיפורי המתח, המשטרה, הבלש, ואולי כל סיפורי הרומנטיקה - עונים לצורך הזה. ברגע בו אנחנו מסכימים לחוזה בו הסופר יעניק לנו הצצה למציאות אחרת, לא קיימת, אנחנו מרגישים בנוח. למה לי פוליטיקה עכשיו? תנו לשים ת'ראש על דיונה וליהנות מכמה שעות של צרות של אנשים אחרים. את השיט הקיומי בו אנחנו נמצאים לא נוכל לבטל. המשכנתא מחכה והילדים מעצבנים, אבל בינתיים נציל את הגלקסיה ונתאהב בזרים מסתוריים.
כיום, רוב הספרות הפופולרית העולמית כזו. בוודאי זו שנוצרה בארה"ב. בקרו בחנויות הספרים, גלשו לאמזון, ותגלו עולם שלם של אסקייפיזם מתורגם.
הסוג השני של הסיפורים מחבר אותנו למציאות. ובחבטה. גם הוא, כמובן, לוקח אותנו מהחדר למקומות אחרים - אבל המקומות האלה נמצאים ממש מעבר לפינה, אחרי הסיבוב, מחוץ לתריסים הסגורים. אין בסיפורים האלה בריחה מהמציאות, להיפך: הם מסגירים אותנו למציאות באיומי אקדח. לא נוכל להימלט ממנה.
כישראלים, אנחנו מכירים את הסיפורים האלה היטב. כל המשפחות הלא מתפקדות נמצאות שם, כל עוולות הכיבוש (או עקיבוש - תלוי במשנה הפוליטית שלכם), כל תיקי השכול, כל סיפורי השואה, כל הגזענות הסמויה והגלויה, וגם כל הצעירים הנלהבים שבאים לעיר הגדולה.
גם לסיפורים האלה יש תפקיד חשוב. בניגוד למורפיום המטשטש והמעיף של הסוג הראשון, הסיפורים מהסוג השני בעצם מעירים אותנו. הם פורצים את הבונקר הרגשי שבנינו לעצמנו ואומרים - תראו מה קורה סביבכם. תהיו ערים. תבכו, תזדהו, אולי תעשו משהו בנדון.
בישראל, המאוד פוליטית, המאוד מודעת לעצמה, המאוד מקוטבת - אלה הם, לרוב, הספרים שיככבו ברשימות רבי המכר (הישראלים. רק הישראלים. רבי המכר המתורגמים נותנים אסקייפיזם). אלה, לרוב, הם הסיפורים שיעברו לקטורים, ובדרך כלל הם גם הסיפורים שיזכו בפרסים. למה? כי הם מחברים אותנו לאדם שבתוכנו. יש משהו בהוויה היהודית ישראלית שצריך את זה. צריך לכאוב.
אישית, מאז נולדו לי הילדים והחיים שלי תפסו משמעות אמיתית (וגם הבינו מה זה פחד אמיתי), אני יכול לקרוא/לראות רק סיפורים מהסוג הראשון. תעזבו אותי משואה, יש לי יום מיוחד בשנה לזה. כנ"ל שכול, לגבי גזענות - אני מעדיף לא לדעת, משפחה לא מתפקדת? חס מלהזכיר, שלא לדבר על ענייני "הסכסוך", כי אני מקבל אותו באופן קבוע לווריד כל פעם שאני שומע חדשות (באמת צריך להיגמל מהדבר הזה).
זה גם משפיע על הכתיבה האישית שלי. היא אסקייפטיבית. באמצעותה אני בורח מהמציאות, לא מתחבר אליה.
ומה לגבי הכתיבה שלכם?
יום שבת, 18 במרץ 2017
היער האפל של מעין רוגל
מעין רוגל היא סופרת ותסריטאית זוכת פרסים, שיצאה לדרך עצמאית כבר בספרה השני. במקביל לכתיבה העצמאית שלה היא גם מפצחת סיפורים לכותבים אחרים ומדריכת כתיבה. בפרק זה היא מספרת לנו על האתגרים העומדים בפני סופרים עצמאים שרוצים להגיע לחנויות הספרים, ועל דרכים שונות (שחלקן לא ידועות כל כך) לקבל מימון.
http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=533222&cid=533502
סערות התשוקה של אלונה ירדן
אלונה ירדן כותבת בז'אנר הכי נמכר בישראל (ובעולם): רומנטיקה ארוטית.
אבל מה? היא התחילה בכלל מכתיבת ספר הדרכה להורים לילדים עם אוטיזם. בהתקף כתיבה מרעיד סיפים שהיה לה, היא הפגיזה 10,000 מילים בשעה, או לפחות כך מראה ספירת המילים. כיום היא משחררת ספרים (וטיפים) בקצב מאוד גבוה, נוטפת אמינות (זה סקסי!) ומטפחת קהל קוראות שלא יכולות לחכות להמשך מעלליו של גיבור הסדרה, דניאל.
אה, היא גם ביקרה בטבלאות רבי המכר. איך? תקשיבו!
http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=533222&cid=534172
מצעד החלומות של יעל פורמן
יעל פורמן, סופרת פנטזיה ומדע בדיוני זוכת פרסים, לא מתכננת את הסיפורים שלה. היא מגלה אותם תוך כדי כתיבה, משלבת בתוכם את האג'נדה שלה, וזכתה להיכנס גם למצעד הספרים של משרד החינוך. היא התחילה בדרך הקשה, של לשלוח סיפורים לתחרויות, לכתוב ולכתוב בלי להתייאש.
יש לה גם סודות נוספים :) ששווה לשמוע.
http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=533222&cid=533704
יום שישי, 17 במרץ 2017
ענת לב אדלר כותבת ומוחקת הצלחה
איך ספר אחד יכול למכור 50,000 עותקים?
האורחת השבוע היא ענת לב אדלר, אחת מהסופרות המצליחות בישראל בשנים האחרונות.
לצד קריירה ככתבת ועורכת בקבוצת ידיעות אחרונות, היא הוציאה לאור במסגרת ידיעות ספרים עשרה ספרי מתנה – כולם הפכו לרבי מכר. ואז, בעקבות משבר אמצע החיים שחררה את "כותבת ומוחקת אהבה", אחד מרבי המכר הגדולים ביותר שהיו בישראל בשנים האחרונות, עם, נכון, 50 אלף קונים.
איך היא עשתה את זה? ענת מאמינה בדרך הקשה, היסודית, המסורתית, בלי קיצורים. ומסתבר (לעניות דעתי) שאם אתה הולך בדרך כזו, הקיצורים מוצאים אותך.
כך או כך, יש לה טיפים חשובים ששווה לשמוע.
הירשם ל-
רשומות (Atom)