סדנת כתיבה: הורדת טכניקות כתיבת שורות ראשונות (או משפטי פתיחה, מה שבא לכם)

היתה הדרכה נפלאה ביותר, אך לצערי שרתי פייסבוק כשלו... וכנראה ששום דבר לא נשמר.
אכזבה ענקית. את ה"אין-הקלטה" תוכלו "לא-לראות" כאן:

מה עושים? הכנתי עבורכם את המצגת עם הטכניקות. אמנם לא תראו אותי מפזז במצלמה, ואין פרשנות מילולית על החומר, ואין פידבק, אבל... זה מה יש, ונברך על מה שיש.

להורדה לחצו כאן.

הדרכת כתיבה במתנה: כתיבת רמזים מטרימים

רמזים מטרימים הם הרוטב של הספר. חשובים חשובים חשובים. תקשיבו, תראו, תדעו למה.

כתיבת פלאשבקים - שיעור חי לצפיה

הנה, תראו את זה כאן - היה בשידור חי בפייסבוק (מתחילים בדקה 5 בערך):

להמר על הנשמה

מתי היתה הפעם האחרונה שהימרתם על הנשמה שלכם?
אצלי זה קורה כרגע.

10. כל פעם שכותב מפרסם משהו, הוא מהמר על הנשמה שלו כנגד השטן. והשטן זה אתם, אגב. למה? כי הוא גם דעתן, גם שיפוטי, והכי חשוב: הוא חושב שהוא יכול לכתוב את היצירה שלכם, יותר טוב מכם. מה זה חושב, בטוח!

9. וזו בעיה. כי הכותב מניח את הנשמה שלו בתוך היצירה. מבחינתו זה הדבר הכי טהור, הכי טוב, הכי יפה שהיה אי פעם, או לפחות הפעם. הוא מתאחד עם המילים, הרעיונות, העולם. באותו רגע מזכך של יצירה, הוא העולם, והעולם זה הוא.

8. אין שם הגנות, העור שקוף וחדיר לחלוטין. זו הדרך היחידה ליצור.

7. ואז העולם של הכותב מגיע לשולחן האוכל של השטן. ויש שם סכינים, ומזלגות, והצלחת קשה, ובארוחה הקודמת שלו היה עולם אחר, של כותב אחר, שעכשיו מתאכל במיצי הגיהנום של הביקורת. ואולי זו היתה ארוחה טובה, ואולי זו היתה ארוחה רעה, דבר אחד בטוח: השטן היה יכול ליצור אותה יותר טוב ממי שיצר אותה.

6. הדרך היחידה לשרוד את מיצי הקיבה של הביקורות, היא לפתח עור עבה ואטום. אבל רגע, עור עבה ואטום לא מאפשר יצירה. אתה צריך להיות שקוף וחדיר כדי ליצור. אבל שקוף וחדיר, זה מתכון להתאבדות. מלכוד 22. ולא משנה כמה ביקורות טובות תקבל על היצירה שלך, מספיק שטן אחד שאומר שזה לא משהו, או סתם זבל לא אכיל, כדי להרוס לך את היום.

5. רק את היום? אני ראיתי יוצרים שזה הרס להם את החיים. את היצירה כולה. אגב, שטנים יקרים, הם חיים ביניכם. אם אי פעם קיבלתם הודעה פרטית ממישהו שאומר "למה לא עשית לי לייק", דעו לכם: הוא כזה. יש לו עור שקוף, וחייו עומדים על סף הרס. הוא הימר על הנשמה שלו מולכם, ואכזבתם אותו.

4. אבל אל תזלזלו בו. אתם יודעים כמה אומץ צריך כדי להמר על הנשמה, מול השטן? ולעשות את זה שוב ושוב, רק כי אתה צמא לשתף את העולם ברגע הטהור שחווית? לא לכל אחד יש אומץ כזה. לפרנץ קפקא לא היה אומץ כזה. העור שלו היה שקוף מדי, הוא לא הרשה לעצמו לפרסם את יצירותיו. הוא אפילו ציווה על החבר הכי טוב שלו להשמיד את כתביו אחרי מותו.

3. הרי לכם המחשה לכמה שווה חברות אמת. פטרו את החברים שלכם, אני אומר. הם יאכזבו אתכם ברגע האמת.

2. אבל אין ברירה. כותבים חייבים לכתוב, והאמיצים גם חייבים לפרסם. ואתם, שטנים קטנים שלי, חייבים לבקר. ומהי ביקורת? משוואה מתמטית לחלוטין. רשמו אות לפניכם: "היצירה שלך, בהשוואה לאיך שאני חושב שצריכה להיות היצירה שלך".

1. הדרך היחידה להתמודד עם זה טמונה באות השביעית באלף בית העברי. היא רגישה מאוד – אבל גם נחושה מאוד. כל כותב חייב למצוא את האות הזו אצלו, ולשים אותה על ה"איך שאני חושב שצריכה להיות היצירה שלך". שימו לב: הדגש הוא על ה"אני חושב שצריכה". וליתר מיקוד, על ה"אני".

כי השטן המבקר בכלל לא עוסק ביצירה שלך.
הוא עוסק בעצמו.
הוא עוסק
בעצמו.
(ואפילו משחק עם עצמו. בניגוד אליך, כותב יקר, שמשחק עם אחרים).

0. משפט אחרון לכותבים (מכירים אחד כזה? שתפו אותו בזה, הוא יודה לכם):

אתה לא יכול להיות אהוב על כל האנשים כל הזמן. מספיק שתהיה אהוב על חלק מהאנשים, חלק מהזמן.

יש קוויקי ווינר! בתחרות הכתיבה הקצרה

טוב, יש החלטה בתחרות הקוויקים.

לא היה קל. קודם כל, לשיקולי הבחירה. דעת הקהל השפיעה, בהחלט, אבל המשקל הגדול יותר הגיע ממני, מאיך שהסיפורים הקצרים השפיעו עלי. וזה הורכב ממספר שיקולים:

1. גודל הרעיון. בסיפורים קצרים, זה מאוד חשוב. סיפור קצר הוא כמו כמוסה מרוכזת. תמצית. רגעון. הוא צריך לתת בעיטה בבטן הקורא. ומה זה רעיון גדול? רעיון בלתי שגרתי. כזה שלא קראנו קודם, אלך פעם. אז... היו רעיונות גדולים, והיו פחות גדולים.

2. הביצוע. יש כל כך הרבה דרכים לכתוב רעיון. כל כך הרבה זוויות ראייה, כל כך הרבה סגנונות, טוויסטים, משחקים במוח של הקורא. גם רעיון גדול יכול לאבד מעוצמתו עם ביצוע בינוני, וגם רעיון קטן יכול לגדול עם ביצוע מבריק, טוויסט בלתי רגיל או ניסוחים חזקים במיוחד. היו גם סיפורים שאשכרה לא הבנתי עד הסוף. יכולתי לחוש שאולי היה שם רעיון גדול, אבל הביצוע לא חשף אותו. 

3. הניקיון. אי אפשר להתעלם מזה. חלק מהסיפורים היו "נקיים" משגיאות הגהה, יפי סגנון ונעימים לקריאה - וחלק פשוט לא. במילה "ניקיון" אני כולל מבנה נכון של פסקאות, פיסוק, הגהה... וכאן היו נפילות, וחבל. נפילות קשות, אפילו. 

4. ואולי זה החשוב מכל: איזה סיפורים אני אזכור.

אז, מהו הסיפור הזוכה?

"דרך הישר", של Judith Jael Tamar Kagan . גיילוי נאות: יהודית היתה תלמידה שלי, מה שגורם לי לא לאהוב את הבחירה - אבל זה מה שיש.

השיקולים שלי:

ראשית, זה סיפור אימה. ולא סתם - אלא סיפור אימה יהודי, נעוץ במקורות, שמשחק בין ימינו לבין סיפורי התנ"ך. אז כבר, רעיון גדול ושונה מהשאר. שנית, הביצוע היה טוב. החזיק אותי דרוך לאורך הקריאה. והסיום, שהוא החלק הכי חשוב בסיפור קצר, גרם לי להגיד "א-הה".

הוא חיבר בין פרטים, לכאורה שוליים, שנשתלו בחכמה בתחילת הסיפור - ולפתע הפכו לחשובים ביותר. עד לפסקת הסיום חשבתי שהסיפור עוסק במשהו אחד - ואז הבנתי שהוא עוסק במשהו אחר לגמרי. יופי של ביצוע.

אז הנה לנו. יהודית זוכה בפיתוח הספר הבא שלה בעזרתי, וכן בגישה בלתי מוגבלת לכל שיעורי הכתיבה שלי.

לגבי שאר המשתתפים: רספקט. תודה ששלחתם, תודה שהשתתפתם. אמנם זה לא בתכניות, אבל כל אחד מכם מקבל ממני 70% הנחה בגישה לשיעורי ההעשרה של כתיבה יוצרת שיטתית, כאן: https://gumroad.com/lironfine#

פנו אלי בפרטי, כדי לקבל את הקוד האישי שלכם.

קוויקים | תחרות כתיבה קצרה

מאת לירון פיין

סגרתי את הדלת מאחורי ונשמתי עמוק.

לא שבאמת הייתי צריך. קומה אחת במדרגות עדיין לא משפיעה עלי כל כך. אבל זה מה שלמדתי שצריך לעשות כשמגיעים למקום שרוצים להגיע - וזה מה שעשיתי כל פעם שהגעתי אל הסטודיו הפרטי שלי. נשענתי על הדלת בגבי, וחייכתי בחושך. שלושה מטרים לפני, כך ידעתי, מחכה לי המחשב על השולחן, שאלטף אותו שוב. והוא יגרגר אלי ויידלק.

בשביל זה צריך חשמל, כמובן. הושטתי יד והרמתי את המפסק המרכזי, זה שתמיד כיביתי במקום להתעסק עם כל המנורות. קליק חזק, ויהי או - - -

"לקח לך זמן", היא אמרה.

לשניה ארוכה רק בהיתי בה. אשה יפה, בת שלושים ומשהו. או עשרים ומשהו? ארבעים ומשהו, החלטתי לבסוף. שמלה אדומה, בלי שרוולים. מביטה אלי מהכסא שלי. עיניים ירוקות מאוד.

ואז הלסת שלי צנחה.

היא חייכה.

"יש לך אומץ, לחכות לי כאן", אמרתי ונכנסתי אל תוך הסטודיו. זרקתי את התיק שלי על הספה האפורה, וניגשתי להרתיח מים. "מי הכניס אותך לכאן? הבעלבית?"

מאחורי, שתי אלומות לייזר ירוקות צרבו לי איקס על הגב. לייזר קפוא.

"יש. לי. מפתח. מתאים לך לשכוח".

ניחשתי שהחיוך נמחק לה מהפנים. לא היו מים בקומקום. נגמרו? איך? בלי להביט לאחור, פתחתי את דלת ארון המטבח והוצאתי ממנו בקבוק מים מינרליים. ניסיתי לפתוח את הפקק האדום, אבל היד שלי ההחליקה עליו, והייתי צריך להתאמץ. הבקבוק, כך נדמה, הזיע. ולמה בכלל סוגרים בקבוקים כל כך חזק? נשמתי עמוק ופתחתי אותו.

"תמיד היה לך מפתח. אבל מזמן לא השתמשת בו".

התחלתי למלא מים בקומקום, מנסה לארגן את המחשבות שלי. כמה זמן לא ראיתי אותה? נדמה ששנים. לא שזה הפריע לי, במיוחד אחרי שלמדתי מה היא באמת ועד כמה האהבה שלה שקרית. ובכל זאת אהבה, ועוד אהבה ראשונה. כזו שאי אפשר לשכוח.

יד חמה נגעה בי מאחור. קפאתי.

לרגע היא ליטפה - ואז סובבה אותי בכוח, פנים אל פנים. חזה אל חזה. המים ניתזו הצידה.

"זבל. ברגע הראשון שנכנסת, לא ידעת שזו אני".

רק אז חשתי בריח שבקע ממנה. ריח של פרח משכר וטורף, שלפת אותי בעוצמה ומנע ממני לנשום. הרגליים שלי חשו כמו חמאה. היא היתה נמוכה ממני, ועדיין הצליחה להביט בי מלמעלה. והגוף שלה זז, הגוף שלה נע, דרך הבגדים. קורא לשלי. היה לה שזיף במקום פה, והוא חייך.

הדפתי אותה לאחור. מעט. בקושי.

"נכון. לא זיהיתי אותך לבושה".

"זה", היא אמרה, "יכול להשתנות כל רגע".

פרח משכר וטורף. משכר וטורף. עמדתי מולה, לא יודע מה לעשות.

"קפה?"

היא לקחה ממני את הבקבוק. "שב, שב. אני אכין לך".

גררתי את עצמי לספה, ואז שיניתי כיוון והתיישבתי על הכסא שלי. הוא היה חמים. כמה זמן היא היתה כאן בחדר, לפני שהגעתי?

"כרגיל? נמס, חצי סוכר, וקינמון?"

"לא. שחור עם הל. השתניתי".

היא לא אמרה דבר, אבל הישבן שלה רטט בצחוק חבוי.

"אז... מה את עושה כאן?", שאלתי שוב.

"באתי לבקר. לעשות לך נעים, כמו פעם".

הלב שלי רקד סטפס, והגוף רצה להצטרף. אבל עצרתי אותו בכוח. טורף, שיננתי, היא פרח טורף.

"תודה. אבל... אני לא צריך אותך", אמרתי.

"כן, שמעתי. יש לך... טכניקות".

הנהנתי מאחורי גבה במרץ, למרות שהיא לא יכלה לראות. כאשר היא הסתובבה, שתי כוסות קפה בידיה, הפסקתי. אבל לדעתי היא ראתה, והניעה את ראשה מצד לצד, בצער. זה היה הצער הכי משלהב שראיתי אי פעם.

היא הגישה לי את ספל הקפה ביד ברונזה שזופה.הזרוע שלה הדיפה ניחוח קינמון, וידעתי איזה טעם יהיה לה, אם רק יהיה לי אומץ להתכופף אליה. האצבעות שלה היו מושלמות.

"הרבה טכניקות יש לי. ואני מלמד אותן".

"סודות קטנים וחצופים, שבסך הכל גנבת ממני". היה עוקץ בקול שלה, אבל ידעתי שהלשון שלה עשויה דבש. בתוכי, רכבת ישראל הפכה לאוריינט אקספרס. מבחוץ, קיוויתי שהקיטור ידמום.

היא התיישבה קרוב אלי, קרוב מדי. הניחה יד על הברך שלי, והניחה לה לטייל ולזחול כלפי מעלה.

"שום טכניקה", היא לחשה, "לא דומה לדבר האמיתי".

הנחתי את ידי על שלה, עוצר את ההסתערות. במאמץ רב הצלחתי לא ללחוש. "אני כבר לא צריך את הדבר האמיתי".

היא צחקקה פעמונים.

"סוף סוף! אז אתה מודה שאני אמיתית?"

מודה? אני? היא... בגניחת ייאוש הצמדתי אליה שפתיים. במשך דקה ארוכה לגמתי צוף טהור, מרטיט, ונגסתי בצמר הגפן המתוק של האלים. והיא עירסלה את ראשי בידיה, נוזלת עלי ובתוכי, ומתמסרת אלי בעוצמה מכניעה. לאט לאט, שקעתי בערפל.

לא!

ניתקתי את עצמי מעליה. התנשפתי, וזה שוב לא היה מהמדרגות. "זה שאני רוצה אותך, לא אומר שאני צריך אותך".

היא קמה בפתאומיות, מעיפה לאחור את הכסא שלה. פניה, אולי, היו סמוקים. אני לא יודע. לא ראיתי. מול עיני, ושפתי, ניצב אגן הירכיים שלה, והשמלה האדומה היתה לא יותר מעלה כותרת עשוי סוכר נמס.

"אני אעשה איתך התערבות", הקול האלוהי שלה בקע מלמעלה.

"איזו התערבות?"

הפעם כן לחשתי. ניסיתי, אבל לא יכולתי להביט למעלה. מלפני הכל היה משי אדום ומתוח, וניחוחות של בוסתן פורח ורעב, וזיעה מתוקה וצהלות שמחה ויין מתובל ולילות ארוכים של קיץ מיוזע, מעורפל. "איזו התערבות?"

"סיפורים קצרים", היא אמרה, והצמידה את פני לאגן שלה. "תחרות של סיפורים קצרים. אני הולכת לבקר אצל כל מי שיכיר אותך, ולפתות אותו לכתוב סיפור קצר. באתר שלך".

"כמה קצרים", כמעט ונחנקתי, צמוד אליה כל כך, מתרגש אליה כל כך. אישית, אני איש של ארוכים. אבל קצרים אני אוהב.

"אלף מילים", הקול שלה ניגר על ראשי מלמעלה, מטביע אותי בבריכת חושים סוערת. "קוויקים. אלף מילים, בהשראה שלי".

בהשראה שלה? הניחוח שלה כמעט והעביר אותי על דעתי, נישקתי את המשי, קברתי בו את אפי ולחיי. מולי התנגח הר געש מתעורר, וסילונות לבה איימו לפרוץ ולהבעיר את כולי. היא היתה שלי, היא היתה חייבת להיות שלי, ולא של אף אחד אחר. רגע, מה פירוש קוויקים? ומה זאת אומרת, בהשראה שלה?

היא החלה להניע את האגן שלה באיטיות, ים איטי, ים עמוק, ים מתוק.

"זה יהיה בפייסבוק. עד סוף פברואר", היא המשיכה לטפטף עלי פקודות, ואני צייתתי.

"תחרות לייקים?"

עמוק בתוכה, גרגרו דרקונים בתאווה. תחרות לייקים, מסתבר.

"ומה... מה יקבל המנצח?"

היא צחקקה מלמעלה, מנערת אותי עם הגוף החלק, החזק שלה. הייתי במערה מטפטפת, וכל טיפה היתה פרפר אש נוזלי, רעבתן. האדמה רעדה.

"המנצח יקבל את כל הטכניקות שלך", אמרו הרעידות.

"הכל?"

היד שלה הונחה על עורפי בעוצמה, והצמידה אותי. היה נדמה לי שהשמלה שלה מופשלת, או עולה, או יורדת, בכל מקרה – נעלמת. יכולתי לשמוע את הדופק שלה. איטי, קצבי, קורא לי.

"הכל. כל מה שאתה מלמד".

הושטתי לשון. נגעתי במרציפן. "זה יותר מדי", התנשמתי. "יותר מדי".

"ואתה גם תפתח לו ספר", היא פקדה.

"לא..." יבבתי, בעוד שאני סוגד לה, למוזה שלי, רק שלי. "זה לא הוגן!"

לפתע היא התרחקה, ואני נפלתי קדימה.

"גנב קטן שכמותך", בקול שלה לא היה בדל חמימות. "טכניקות, אתה מלמד. טכניקות שגנבת ממני! פושע בזוי. גנב!"

ונעלמה.

*

אז ככה. תחרות כתיבת קוויקים, עד אלף מילה. אני שופט, אבל גם לייקים הרבה לייקים יעזרו לשכנע אותי. אחרי הכל, כתיבה זה עניין סובייקטיבי, וזו התחרות שאני מארגן = תסבלו. ככה זה.

אני גם בוחר את הנושא ואת התימה. והיא, כמובן, קוויקים. קחו את זה לאן שתרצו, באיזו משמעות שתרצו.

את הסיפורים צריך לפרסם בפייסבוק של מועדון כתב.

https://www.facebook.com/WriteClubTelAviv

עריכה בשידור חי - מה היה לנו בשיעור החולף

השיעור החולף במועדון קרב (שלישי האחרון) לא היה שגרתי. במקום העמקה לטכניקת כתיבה יוצרת שיטתית, קיבלתי טקסטים מכותבים שונים וערכתי אותם אונליין, לעיני כל, עם כל ההתלבטויות שלי בקול רם.

כך לומדים הכי טוב. כך גם אני למדתי לערוך, בחיכוך ישיר עם אנשים שערכו את הטקסטים שלי. פעם זה היה עם עט אדום, היום זה עם "עקוב אחרי שינויים" של הוורד, אבל העיקרון זהה.

מאוד חששתי מהשיעור הזה, כי הוא הסתמך על אילתור אחד גדול, בלי הכנה מוקדמת. אפילו את הטקסטים ללא ראיתי קודם - כי רציתי לייצר חוויה אותנטית לגמרי, כולל התקלות, כולל הגמגומים.

כן, חששתי.

אבל היה מדהים. למרות שהגרון שלי כואב עד עכשיו, ולמרות שתקלה נדירה בשרתים של גוגל מנעה מאנשים רבים להתחבר בתחילת השיעור, היה מדהים. הטקסטים היו בז'אנרים שונים, ברמות שונות. היה שם פרק מדרמה תקופתית, היה שם סיפור קצר וכואב, ופרק מרומן רומנטי.

הניסוי הוכיח את עצמו. כל טקסט הבליט פן שונה בעבודת העריכה. חלק מהתיקונים היו קוסמטיים, חלק עסקו בבלבול זמנים וגופים, חלק בבעיות של POV, חלק בהבנייה נכונה של סצנות.

גם הפן הסובייקטיבי בלט שם, כי עריכה היא דבר סובייקטיבי. שני עורכים שיעסקו באותו טקסט, יניבו שתי תוצאות שונות. אפילו אותו עורך, בימים שונים, יעשה את העבודה אחרת.

אבל כאן עסקנו בתהליך. וכתהליך - זה היה נפלא.

תכנית ינוקר במועדון כתב

כן, ינוקר.

מאוד קר בתחילת השנה.

אבל אצלנו יהיה חם. נתחיל את השנה עם מסורת חדשה: עריכה אונליין של טקסטים פרי עט חברי המועדון (אנונימי, אנונימי), כך שנוכל לעקוב אחרי עט העורך, ההתלבטויות שלו וההחלטות שלו (יום שלישי, 5 בחודש).

שבוע אחר כך, ב-12 בינואר, ניגע במקום קרוב מאוד לליבי: טכניקות לריגוש קוראים. נגלה כמה הפתעות, ובתקווה נתרגש בעצמנו.

ה-19 בינואר יספק לנו מפגש קרוב ומאתגר במיוחד עם החוקים של פיקסאר ליצירת סיפורים טובים במיוחד. החוקים האלה נוצרו על מנת להבטיח איכות גבוהה במיוחד של סרטים (ומי שעוקב, מודע לכך שפיקסאר משאירה את כולם מאחור), אבל יש להם יישום נפלא גם בעלילות ספרים.

ובמפגש האחרון של החודש, ב-26, ניצור ניגע ראשון עם אחד הסודות הגדולים ביותר ביצירתיות, למעשה – הסיבה בזכותה קראתי לכתיבה יוצרת שיטתית בשם זה. תהיה שם התגלות

איך לשפר שיפור

מאת לירון פיין

לא כל הסיפורים נולדים מושלמים.

סליחה, אתחיל מחדש, טוב יותר. האמת היא שכל הסיפורים נולדים לא מושלמים. כך בדיוק: לא מושלמים. ולא רק סיפורים. כל יצירה, כל יצור, כל דבר שנוצר – מתחיל את דרכו לא מושלם. אפילו לא טוב במיוחד. בהתחלה, לפחות.

גם בן האדם היפה ביותר בעולם התחיל כתינוק מקומט. גם הרץ המהיר ביותר לא יצא מרחם אימו בריצה. גם החכם ביותר, לא ידע לדבר, אלא חודשים ארוכים אחרי שנולד. הפסל "דויד", של מיכלאנג'לו, החל את דרכו כחתיכת שיש מגושמת. הספרים היפים ביותר התחילו כטיוטות מדממות מרוב תיקונים.

המאמר הזה, לעומת זאת, נכתב מושלם כבר בטיוטה הראשונה. NOT.

זהו התהליך הטבעי של היצירה. סיפור של שיפור, על שיפור על שיפור על שיפור. עריכה על עריכה, הגהה על הגהה. ולא רק של היצירה הנכתבת. אם נתבונן על החיים שלנו כעל סיפור שנכתב בשידור חי, כעל יצירה שאורכה יכול להגיע לכדי 120 שנה, נקבל פרספקטיבה אחרת עליהם.

כולנו נאבקים, מדי יום, כדי לשפר את חיינו. בדרך כלל זה לא במודע, בכלל. לפעמים כן. אנחנו לומדים, אנחנו מתאמנים, אנחנו מנסים לפתח מערכות יחסים טובות ומשמעותיות יותר. אנחנו מנסים לגרום למחר להיראות טוב יותר מהאתמול.

ואנחנו, לפחות ה"אנחנו" שקוראים שורות אלה, גם כותבים. ומנסים לכתוב טוב יותר ויותר. ולהוציא החוצה יצירות טובות יותר ויותר.

זה לא קל. יש לי תלמידים מתוסכלים שלא מצליחים להוציא מתחת ידם טקסט שעומד בציפיות שלהם. הם משווים את הטיוטות שהם כותבים לספרים שהם קוראים, ובדרך כלל המשוואה לא מחמיאה להם. לו רק ידעו, שרוב הספרים האלה החלו את דרכם כצל חיוור של עצמם.

אז איך עושים את זה? איך משתפרים?

הגורם החשוב ביותר בתהליך ההשתפרות – הוא הזמן. כתיבה היא מיומנות נרכשת, וכל מילה שאנחנו כותבים מקדמת את המיומנות שלנו. כל משפט, כל פסקה, ובוודאי כל ספר.

אבל הזמן חשוב גם במובן המרחק שהוא מייצר. ככל שניקח מרחק גדול יותר מהיצירה שלנו, נוכל גם לחזור אליה רעננים יותר, ולשפר אותה אפילו יותר. קשה לערוך פסקה רגע לאחר שהיא נכתבה, כי היא עדיין מהדהדת את עצמה בתוכנו – ונראה לנו שכך היא צריכה להיות. אך אם נחכה מספר דקות, או ימים, נוכל לשפר אותה פלאים. המרחק הגדול יותר יאפשר לנו לראות אותה בזווית של קוראים או עורכים, ופחות להגן עליה כיוצרים.

עד כאן, פואטיקה. ועכשיו לפרקטיקה: איך מייצרים שיפור גדול ככל הניתן, בזמן הקצר ביותר?

הסוד שלי הוא מיקוד.

אמחיש. נניח שברצוננו להשתפר בקליעה לסל. אם נעמוד, יום יום ונקלע לסל במשך שעה לפחות – לאחר זמן קצר נוכל לראות שיפור עצום ביכולת הקליעה שלנו. המוח כולו יוקדש למטרה בודדת, ולכן יסתגל אליה במהירות האפשרית.

לעומת זאת, אם נעשה זאת רק עשר דקות ביום, ובשאר הזמן נתאמן על דברים אחרים (למשל, כדרור, ג'אגלינג, וכפיפות בטן), השיפור בקליעה יהיה פחות דרמטי. הסיבה: המוח שלנו יהיה עסוק בהרבה דברים אחרים, וההתקדמות תהיה איטית (אך ביותר מיומנויות במקביל).

כך גם בטקסט שלנו. אם נקרא אותו, ונתמקד אך ורק בשיפור דיאלוגים, המוח יתכוונן על יצירת דיאלוגים מבריקים. שאר הטקסט לא ישתפר במיוחד, אבל הנושא בו התמקדנו? יזרח ויבהיק.

ואז נוכל לקרוא אותו שוב, אבל הפעם נתמקד רק בשיפור התיאורים. הופ! הסיפור שלנו ישתפר מאוד מהבחינה הזו, ורק הזו. לעומת זאת, אם נעבור עליו בכלליות, ונתקן מה שקופץ לעין, נוכל לראות שיפור מסויים בדברים רבים – אבל לא שיפור חד בפן בודד של הסיפור.

ואתם? איזה שיטות יש לכם על מנת לשפר שיפור?