מאת לירון פיין
לא כל הסיפורים נולדים מושלמים.
סליחה, אתחיל מחדש, טוב יותר. האמת היא שכל הסיפורים נולדים לא
מושלמים. כך בדיוק: לא מושלמים. ולא רק סיפורים. כל יצירה, כל יצור, כל דבר שנוצר –
מתחיל את דרכו לא מושלם. אפילו לא טוב במיוחד. בהתחלה, לפחות.
גם בן האדם היפה ביותר בעולם התחיל כתינוק מקומט. גם הרץ המהיר ביותר
לא יצא מרחם אימו בריצה. גם החכם ביותר, לא ידע לדבר, אלא חודשים ארוכים אחרי
שנולד. הפסל "דויד", של מיכלאנג'לו, החל את דרכו כחתיכת שיש מגושמת. הספרים
היפים ביותר התחילו כטיוטות מדממות מרוב תיקונים.
המאמר הזה, לעומת זאת, נכתב מושלם כבר בטיוטה הראשונה. NOT.
זהו התהליך הטבעי של היצירה. סיפור של שיפור, על שיפור על שיפור על שיפור.
עריכה על עריכה, הגהה על הגהה. ולא רק של היצירה הנכתבת. אם נתבונן על החיים שלנו
כעל סיפור שנכתב בשידור חי, כעל יצירה שאורכה יכול להגיע לכדי 120 שנה, נקבל
פרספקטיבה אחרת עליהם.
כולנו נאבקים, מדי יום, כדי לשפר את חיינו. בדרך כלל זה לא במודע,
בכלל. לפעמים כן. אנחנו לומדים, אנחנו מתאמנים, אנחנו מנסים לפתח מערכות יחסים
טובות ומשמעותיות יותר. אנחנו מנסים לגרום למחר להיראות טוב יותר מהאתמול.
ואנחנו, לפחות ה"אנחנו" שקוראים שורות אלה, גם כותבים.
ומנסים לכתוב טוב יותר ויותר. ולהוציא החוצה יצירות טובות יותר ויותר.
זה לא קל. יש לי תלמידים מתוסכלים שלא מצליחים להוציא מתחת ידם טקסט
שעומד בציפיות שלהם. הם משווים את הטיוטות שהם כותבים לספרים שהם קוראים, ובדרך
כלל המשוואה לא מחמיאה להם. לו רק ידעו, שרוב הספרים האלה החלו את דרכם כצל חיוור
של עצמם.
אז איך עושים את זה? איך משתפרים?
הגורם החשוב ביותר בתהליך ההשתפרות – הוא הזמן. כתיבה היא מיומנות
נרכשת, וכל מילה שאנחנו כותבים מקדמת את המיומנות שלנו. כל משפט, כל פסקה, ובוודאי
כל ספר.
אבל הזמן חשוב גם במובן המרחק שהוא מייצר. ככל שניקח מרחק גדול יותר
מהיצירה שלנו, נוכל גם לחזור אליה רעננים יותר, ולשפר אותה אפילו יותר. קשה לערוך
פסקה רגע לאחר שהיא נכתבה, כי היא עדיין מהדהדת את עצמה בתוכנו – ונראה לנו שכך
היא צריכה להיות. אך אם נחכה מספר דקות, או ימים, נוכל לשפר אותה פלאים. המרחק
הגדול יותר יאפשר לנו לראות אותה בזווית של קוראים או עורכים, ופחות להגן עליה
כיוצרים.
עד כאן, פואטיקה. ועכשיו לפרקטיקה: איך מייצרים שיפור גדול ככל
הניתן, בזמן הקצר ביותר?
הסוד שלי הוא מיקוד.
אמחיש. נניח שברצוננו להשתפר בקליעה לסל. אם נעמוד, יום יום ונקלע
לסל במשך שעה לפחות – לאחר זמן קצר נוכל לראות שיפור עצום ביכולת הקליעה שלנו.
המוח כולו יוקדש למטרה בודדת, ולכן יסתגל אליה במהירות האפשרית.
לעומת זאת, אם נעשה זאת רק עשר דקות ביום, ובשאר הזמן נתאמן על דברים
אחרים (למשל, כדרור, ג'אגלינג, וכפיפות בטן), השיפור בקליעה יהיה פחות דרמטי. הסיבה:
המוח שלנו יהיה עסוק בהרבה דברים אחרים, וההתקדמות תהיה איטית (אך ביותר מיומנויות
במקביל).
כך גם בטקסט שלנו. אם נקרא אותו, ונתמקד אך ורק בשיפור דיאלוגים,
המוח יתכוונן על יצירת דיאלוגים מבריקים. שאר הטקסט לא ישתפר במיוחד, אבל הנושא בו
התמקדנו? יזרח ויבהיק.
ואז נוכל לקרוא אותו שוב, אבל הפעם נתמקד רק בשיפור התיאורים. הופ!
הסיפור שלנו ישתפר מאוד מהבחינה הזו, ורק הזו. לעומת זאת, אם נעבור עליו בכלליות,
ונתקן מה שקופץ לעין, נוכל לראות שיפור מסויים בדברים רבים – אבל לא שיפור חד בפן
בודד של הסיפור.
ואתם? איזה שיטות יש לכם על מנת לשפר שיפור?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה