חוקי הכתיבה המגלומניים של לירון פיין

איך לכתוב יותר טוב? יותר מהר? ויותר יעיל? בשיעור החי הזה נתתי את חוקי הכתיבה המרכזיים שלי, ואני בטוח שהם יעזרו גם לכם. אל תעזו לדלג על חוק מספר 8, "קארמה איז א ביצ'.

ספרו לי איך היה לכם.

אתם חוצבים או יוצרים?

מאת לירון פיין

אודה ואתוודה: חלק גדול מהנושאים עליהם אני כותב כאן מגיע ישירות מהתלמידים שלהם. אני רואה את הבעיות בהן הם נתקלים, את האתגרים שעומדים בפניהם ואת ההרגלים איתם הם מתמודדים. כך גם הנושא הזה.

לפני מספר ימים ניהלתי שיחה ארוכה מאוד עם אחת מהתלמידות שלי. מאחר וחשוב לי לשמור על פרטיותה, היא תהיה כאן בעילום שם. עד כדי כך בעילום שם, שגם כשאגיד, להבא, "היא" – דעו שאני כלל לא מתכוון אליה, אלא ל"היא" אחרת.  

ובכן, אותה "היא" נתקעה בשלב עלילת הספר שלה, ופשוט לא היתה מסוגלת להמשיך. היא עבדה במשך תקופה ארוכה מאוד על בניית העולם של הספר, ההיסטוריה והמיתולוגיה שלו, ועכשיו – כשהיה צריך באמת להתחיל לעבוד על העלילה, הדמויות, הקונפליקטים... כלום לא זז. נאדה. גורנישט. תהליך השלום.

זה, כשלעצמו, לא נורא כל כך. משברי יצירה כאלה אפשר לפתור בקלות על ידי טכניקת  שתי השאלות. אבל מתברר שהבעיה האמיתית שלה היתה אחרת לגמרי. כשהתחלנו לעבוד על כיוונים חדשים, ואפילו כיוונים טובים, היא התחלחלה ואמרה, "לא! זה לא הסיפור הנכון!"  

ומהו כן הסיפור הנכון, השתוממתי.

היא לא ידעה. הוא ידעה שהוא היה שם, מסתתר, אבל היא עדיין לא גילתה אותו.

וכאן נפל לי הז'יטון.

מסתבר שהיא שייכת לכת הסודית של החוצבים.

כתב ח.נ. ביאליק, מנהיגה המיתולוגי של אותה כת:

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

מבינים? אומר לנו נחמננו הלאומי, שמה שהוא כותב – הוא חוצב מן הסלע. היצירה היתה קיימת, אי שם, בלעדיו, חבויה בלבבו. וכל מה שהוא עושה הוא לחצוב, לחשוף להוציא אותה. כמו הפסל, שמוציא את הפסל שמתחבא באבן.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

אאוץ'. למה הוא לא משתמש במשקפי הגנה, כשהוא חוצב?

אבל מה שיותר מכאיב, זה  שכותבים רבים, במיוחד חדשים, מתייחסים כך ליצירה שלהם. כאילו שהם אינם יוצרים – אלא חוצבים.

מבינים גם את זה? הם לא חושבים שהם ממציאים דבר חדש! הם רק "מגלים" משהו קיים. גואלים אותו מתהום הנשייה. חוצבים אותו מאיזה סלע דמיוני שהתקיים בלעדיהם. ולכן הם מחוייבים אל הסלע הזה, אל הארץ הדמיונית הזו בה הם מבקרים. וכמו ביאליק, הם מתבלים את העניין בייסורים שונים ומשונים, כי הרי החוצבים עובדים מאוד קשה, ויש תאונות במכרות, והשכר זעום. בקיצור, קשה, קשה. 

אני מניח שיש מקרים בהם אולי זה נכון. אבל אני מעדיף בהרבה דרך אחרת, אותה מתאר משורר אחר, לטעמי לא פחות גדול (אבל הרבה פחות מנוקד):   

מחבר שלוש מילים

מחמם על אש קטנה

ורץ מהר להביא

בצל מהשכנה

מוסיף שני חרוזים

קצת פלפל, קצת מלח

מערבב שלושה כבשים

וזורק קובייה של קרח

אולי זיהיתם את מילותיו של י. גפן, מתוך האפוס ההירואי "הכבש השישה עשר", בשיר שמספר את כל האמת על "איך שיר נולד".

ביאליק חצב את יצירתו (או, לפחות כך הוא מכר את עצמו). יהונתן גפן פשוט יוצר אותה. הוא מתחיל במשהו, מערבב חומרים, טועם, בודק, מעיף מה שלא מתאים, מלווה בצל מהיוצרת שגרה ליד, מוסיף, מערבב, משנה חומרים (לדעתי הוא השמיט מהמתכון קצת קנביס. בטח שכח) וככה פולט את היצירה המוגמרת.

בהתחלה זה כואב

אחר כך יוצא החוצה

וכולם שמחים  

שום חציבה לא היתה פה. כמו שהצחוק לא היה קיים לפני שהתגלגל החוצה, או כמו שהתינוק לא היה קיים לפני שהונבט לו וצמח, אי שם, בחממה הטובה מכולן.

גפן מבין, ומלמד, שהיוצר הוא האלוהים של העולם אותו הוא יוצר. הוא יכול לברוא מה שהוא רוצה, למחוק מה שהוא רוצה, לשנות את ההתחלה כדי שתתאים לו לסוף, לשנות את בניית העולם כדי שתתאים לו לטוויסט בעלילה. חשוב שהקרח יהיה חם! ושהאיש יהיה ירוק. וכמו אלוהים, הוא בהחלט יכול לברוא אבן כל כך כבדה שהוא עצמו לא יכול להרים אותה. ואז להרים אותה, לזרוק אותה לפח ולברוא אבן אחרת במקומה, יותר מתאימה לפאזל. כי ככה בא לו.

המחויבות היחידה שיש לסופר, היא ליצירת סיפור מעולה. ל י צ י ר ת  סיפור. לא "גילוי" סיפור. זו, לפחות, הגישה שלי.

אז, מה הגישה שלכם? אתם חוצבים? או יוצרים?    

עידן הסלפי בכתיבה

מאת לירון פיין

האם עולם הכתיבה משתנה?

הוא תמיד משתנה, כמובן. אבל השינוי הכי משמעותי היום, לדעתי, הוא באחוז הכותבים הצעירים שכותבים בגוף ראשון. הכל בגוף ראשון. ורק בגוף ראשון.

יש לכתיבה בגוף ראשון משמעות עצומה. הם לא מספרים מה שקרה לדמות הזו או האחרת. הם מספרים מה שקרה להם (או לדמויות אותן הם משחקים). ואם מקשיבים טוב, מגלים שזה בעצם מה שקורה להם. מה שקורה עכשיו. כי ברירת המחדל הקבועה של הכותבים הצעירים היא לכתוב בגוף ראשון הווה. אני הולך, אני שומעת, אני משחק, אני כואבת, אני מתגעגעת, אני כותב.

90% מהכותבים הצעירים שפנו למסלולי הכתיבה שלי כותבים כך. ואל תגידו בחירה, כי אין שם בחירה. זו פיקסציה. בדקתי. הם כמעט ולא מסוגלים לכתוב בגוף שלישי (סלקטיבי, זה שרואה מתוך נקודת המבט של הדמות). זה לא מסתדר להם. זה לא נראה להם טבעי. זה כמו שאני אתחיל לכתוב, עכשיו, בגוף חמישי. אין לי מושג מה זה. ולהם אין מושג מה זה גוף שלישי.

ווזה ממש לא היה כך בעבר. רוב הספרות, גם היום, נכתבה ונכתבת בגוף שלישי עבר. יש לזה סיבות טובות: זו דרך הסיפור הגמישה ביותר, שמאפשרת לכותב להפתיע את הדמויות, לתת לקורא מידע שאין להן, ליצור מתח בכל כך הרבה דרכים, לקפוץ נקודות מבט, ועוד כהנה וכהנה צימוקים שאין בגוף ראשון.

גם לכתיבה בגוף ראשון יש יתרונות, כמובן. היא זו שמאפשרת את ההזדהות החזקה ביותר עם הדמות. היא מאפשרת לקוראים להיות מופתעים עם הדמות. קיימות יצירות מופת שנכתבו בגוף ראשון, ואני לא מדבר על קלאסיקות אלא על יצירה מודרנית, כמו "משחקי הרעב" (גוף ראשון הווה, אללי).

אבל אני די בטוח שסוזאן קולינס יכולה לכתוב מעולה גם בגוף שלישי. הגוף הראשון הוא רק עוד כלי בארגז שלה, בה היא יכולה להשתמש למטרות שלה. מכאן ועד מצב בו הכתיבה בגוף ראשון היא ברירת מחדל, או נטולת ברירה בכלל, המרחק גדול.

ולמה זה קורה?

אני חושב שהתשובה ברורה, אם חושבים עליה. האינטרנט! הוא אשם, כמובן.

זה התחיל בבלוגים. במשך תקופה לא קצרה במונחי אינטרנט (5-10 שנים, מקביל לכמה מאות בחיים הרגילים) התחילו רוב הכותבים (והקוראים להתעסק בגוף ראשון. אם פעם פורמט היומן (ובלוג זה בעצם יומן רשת. Web log) היה יוצא הדופן, פתאום הוא הפך להיות הנפוץ והנקרא ביותר. לכולם היה מה להגיד, וכולם אמרו את זה בגוף ראשון.

אבל זה עדיין נכתב, בדרך כלל, בזמן עבר. בבלוגים, עדיין כתבנו על מה שעשינו (בעבר) ומה שחשבנו ומה שעברנו. יומני היקר שלום, היום ראיתי את נורית, הילדה של השכנים, וחשבתי שהיא מקסימה. נתתי לה פרח ותפוח. ונחשו מה היא עשתה, הבהמה?

ואז בא הפייסבוק. והטוויטר, והאינסטוש (ותיכף אזרוק מילה על הסנאפצ'אט). ופתאום, הכתיבה שלנו הפכה להיות ממוקדת בשורת סטטוס. ב"מה אתה חושב עכשיו". בהווה.

הנה, אני עושה קופי פייסט (אני עושה! לא אני עשיתי!) בזמן אמת, מהפייסבוק שלי, של כותבת מוכשרת מאוד בשם מיכל:  "כולם מתלוננים על הילדים שלהם ובאמת, זה כזה קשה לפעמים ובהתחלה, ממש היה סיוט. ויש גם את המחקר הגרמני הזה על עד כמה ילדים מדכאים וזה. וגם זה קצת נכון, כי באמת, לא לישון זה זוועה וזה שאין זמן לעצמך. אבל אני כל כך אוהבת את XXXX שלי וכל מה שאני רוצה זה לגדל אותה וכשהיא אומרת אמא הלב שלי מתמלא אור ובכלל, כמה שהיא מטריפה".

הווה, הווה, הווה. לגיטימי וטבעי לגמרי. לפני עשור זה היה נשמע מוזר מאוד, לא טבעי. הסיבה: היה פער זמן בין מה שחווינו לבין הרגע בו יכולנו לספר על זה. לא יכולנו לעשות את זה בו זמנית. הנה, דוגמא סופר-מגה פופולרית, של אדם שהיה הקול של דור שלם: "טיילנו בצפון, היינו בבניאס, ומשה שתה אורנג'דה. אמרתי לו, משה, מה יש לך מהאורנג'דה?"

לקח זמן מהרגע בו דודו טופז ביקר עם משה בבניאס, עד לרגע בו הוא ישב וכתב על זה.

היום אין פער זמן כזה. היום, משה היה מוציא סמארטפון, מצלם סלפי שלו עם הנוזל הכתום, וכותב סטטוס: "כולם בבניאס שותים קולה, אבל אני נאמן לאורנג'דה שלי!". הוא היה מקבל לייקים, מחמאות, ואז גם קומנטים מלאי שנאה על ידי קולנים (שזה כמו טבעונים רק בקולה). לבסוף היו עושים לו שיימינג, ולקינוח הוא היה מגיע לצינור לילה ומצית את מחאת האורנג'דה.

והכל בגוף יחיד, הווה. סלפי.

זו הדרך בה אנחנו חווים היום דברים. זו הדרך בה אנחנו מתרגלים לצרוך חוויות. ופתאום אין פלא שכותבים חדשים, שגדלים אל תוך הדרך הזו, לא מסוגלים לכתוב בגוף שלישי עבר. "לכתוב מה קרה למישהו אחר, פעם? זה משעמם ומוזר! אני רוצה לכתוב מה קורה לי, עכשיו!"

הם פשוט רוצים לכתוב סלפי.

הם מתוכנתים לכתוב סלפי. הם לא יכולים אחרת. מה שמוביל אותנו לשאלה: האם, עוד שנים לא רבות, סגנון הסלפי (גוף ראשון הווה) יהיה הרוב המוחלט של הכתיבה? האם גוף שלישי יהפוך להיות ארכאי?

ומילה על סנאפצ'אט. אתם, אולי, לא מכירים את זה, אבל זו אחת המגמות החזקות ביותר בתקשורת של הדור הצעיר. הייחוד שלה: היא נותנת לקהל שלך חלון של 24 שעות בלבד כדי לראות את הסטטוסים ב"סיפור" שלך (ככה הם אשכרה קוראים לזה: story). אחרי 24 שעות, החלק הזה ב"סיפור" שלך נעלם. אין לך היסטוריה, בכלל! אם בפייסבוק אתה כבר רצף של "עכשווים", בסנאפצ'אט אתה רק ה"עכשיו". ללא רצף או קונטקסט. צילום מצב.

אז, מה אתכם?
הבחנתם שאתם מתחילים לחשוב "עכשיו", ולכתוב סלפי?

ההבדל העצום בין כתיבה - לסיפור

מאת לירון פיין

יש הבדל מהותי בין כתיבה לסיפור. 

כולנו כותבים. כתיבה היא דרך לבטא רגשות, ליצור תקשורת. כמו דיבור, כמו שירה, כמו ציור, כמו פנטומימה. לא צריך לדעת הרבה כדי לכתוב. צריך לדעת לא מעט, וגם לאחוז בכישרון מסויים, כדי לכתוב טוב.

אבל, וזה אבל גדול, גם אם אנחנו יודעים לכתוב מצויין, זה לא אומר שאנחנו מספרים סיפור.

מה ההבדל?

כשאנחנו כותבים, אנחנו כותבים לעצמנו. אנחנו שופכים את הרגשות שלנו על הנייר, ובזאת העניין מסתיים. המטרה היא ביטוי עצמי. המסע הוא מסע עצמי. האוורסט עליו מטפסים – הוא אוורסט עצמי. המטרה היא לתקוע דגל על הנייר, ולכן הסיפוק מהכתיבה מגיע מעצם הכתיבה. כשהביטוי העצמי מתממש.

אין בזה כל רע, אבל זה לא סיפור. כשאנחנו מספרים סיפור – אנחנו לא עוסקים ברגשות של עצמנו. אנחנו מתעסקים ברגשות של אחרים. אנחנו לוקחים את הקוראים למסע! לא את עצמנו. אנחנו יודעים באיזה נקודה 

הקוראים מתחילים, ואז, לאורך הספר, מזיזים אותם לנקודה אחרת.

אנחנו עושים עליהם מניפולציות. בדיוק כפי שבמאי קולנוע טוב עושה מניפולציות על הצופים. לבמאי לא חשוב לחשוף את עצמו. כן חשוב לו מה התמונות יעשו לצופים.

*

זו נקודה קריטית. צריך להתעכב עליה, להבין אותה. ולכן אחזור עליה שוב: כשאנחנו מספרים סיפור, הרגשות שלנו לא חשובים. אבל הרגשות של הקוראים הם הכי חשובים. הכי הכי חשובים.

הכתיבה, ככתיבה, עוסקת בנו. הסיפור? עוסק באחרים.

בשנים האחרונות פנו אלי כותבים רבים. חלקם כבר אחרי ספר, חלקם לפני ספר, חלקם במהלך כתיבתו. כולם כותבים – אבל רק מעטים מהם, באמת מספרים סיפור. ואני לא מדבר על פרוזה, דווקא. גם אוטוביוגרפיה יכולה להיות סיפור מרתק. גם ספר הדרכה לדיאטה, למשל, יכול להיות סיפור. ההבדל הוא בצורת ההגשה. בהלך הרוח שמוביל לכתוב.

אפשר לכתוב ספר דיאטה מתוך הלך הרוח של "אני דיאטנית והנה הפילוסופיה שלי". ואפשר לכתוב אותו מתוך הלך הרוח של "העולם שלך ישתנה כתוצאה מהפילוסופיה הזו, שלי". ספר דיאטה שייכתב כך - יכול להדהים את הקורא. יכול להפחיד אותו, יכול לרגש אותו, יכול להלהיב אותו. יכול לגרום לו להמליץ על הספר לאחרים.

אבל רק אם הוא ייכתב, באופן מודע, כסיפור. כמסע רגשי אליו נכנס הקורא, ומעביר אותו באופן מתוחכם ומתוכנן מנקודה א' לנקודה ב'.

וזה לא פשוט, כמובן.

*

לכותב, זה שלא מספר סיפור, חשוב מאוד ש"יראו אותו". הוא צריך לתקוע יתד בעולם. לכן הכתיבה שלו תהיה מרוכזת בעצמו. רוב הספרים שיוצאים בישראל הם כאלה. ודאי ספרי הביכורים, ספרי הבוסר. כותבים שכותבים את עצמם, ובדרך כלל – לעצמם.

גם כשהם כן כותבים, כביכול, פרוזה - הם לא מתעניינים בקוראים. הם מתעניינים ביכולתם האישית להתבטא, ובטעות חושבים שהם מספרים סיפור.

והקוראים מרגישים את זה. אם מה שנכתב לא מתחשב בהם, לא עושה עליהם מניפולציות רגשיות – הספר לא ירגש אותם. הוא לא יהפוך ליצירה עליה ממליצים.

אז, האם אתם כותבים? או מספרים סיפור?