יום שבת, 22 באוגוסט 2015

עידן הסלפי בכתיבה


מאת לירון פיין

האם עולם הכתיבה משתנה?

הוא תמיד משתנה, כמובן. אבל השינוי הכי משמעותי היום, לדעתי, הוא באחוז הכותבים הצעירים שכותבים בגוף ראשון. הכל בגוף ראשון. ורק בגוף ראשון.

יש לכתיבה בגוף ראשון משמעות עצומה. הם לא מספרים מה שקרה לדמות הזו או האחרת. הם מספרים מה שקרה להם (או לדמויות אותן הם משחקים). ואם מקשיבים טוב, מגלים שזה בעצם מה שקורה להם. מה שקורה עכשיו. כי ברירת המחדל הקבועה של הכותבים הצעירים היא לכתוב בגוף ראשון הווה. אני הולך, אני שומעת, אני משחק, אני כואבת, אני מתגעגעת, אני כותב.

90% מהכותבים הצעירים שפנו למסלולי הכתיבה שלי כותבים כך. ואל תגידו בחירה, כי אין שם בחירה. זו פיקסציה. בדקתי. הם כמעט ולא מסוגלים לכתוב בגוף שלישי (סלקטיבי, זה שרואה מתוך נקודת המבט של הדמות). זה לא מסתדר להם. זה לא נראה להם טבעי. זה כמו שאני אתחיל לכתוב, עכשיו, בגוף חמישי. אין לי מושג מה זה. ולהם אין מושג מה זה גוף שלישי.

ווזה ממש לא היה כך בעבר. רוב הספרות, גם היום, נכתבה ונכתבת בגוף שלישי עבר. יש לזה סיבות טובות: זו דרך הסיפור הגמישה ביותר, שמאפשרת לכותב להפתיע את הדמויות, לתת לקורא מידע שאין להן, ליצור מתח בכל כך הרבה דרכים, לקפוץ נקודות מבט, ועוד כהנה וכהנה צימוקים שאין בגוף ראשון.

גם לכתיבה בגוף ראשון יש יתרונות, כמובן. היא זו שמאפשרת את ההזדהות החזקה ביותר עם הדמות. היא מאפשרת לקוראים להיות מופתעים עם הדמות. קיימות יצירות מופת שנכתבו בגוף ראשון, ואני לא מדבר על קלאסיקות אלא על יצירה מודרנית, כמו "משחקי הרעב" (גוף ראשון הווה, אללי).

אבל אני די בטוח שסוזאן קולינס יכולה לכתוב מעולה גם בגוף שלישי. הגוף הראשון הוא רק עוד כלי בארגז שלה, בה היא יכולה להשתמש למטרות שלה. מכאן ועד מצב בו הכתיבה בגוף ראשון היא ברירת מחדל, או נטולת ברירה בכלל, המרחק גדול.

ולמה זה קורה?

אני חושב שהתשובה ברורה, אם חושבים עליה. האינטרנט! הוא אשם, כמובן.

זה התחיל בבלוגים. במשך תקופה לא קצרה במונחי אינטרנט (5-10 שנים, מקביל לכמה מאות בחיים הרגילים) התחילו רוב הכותבים (והקוראים להתעסק בגוף ראשון. אם פעם פורמט היומן (ובלוג זה בעצם יומן רשת. Web log) היה יוצא הדופן, פתאום הוא הפך להיות הנפוץ והנקרא ביותר. לכולם היה מה להגיד, וכולם אמרו את זה בגוף ראשון.

אבל זה עדיין נכתב, בדרך כלל, בזמן עבר. בבלוגים, עדיין כתבנו על מה שעשינו (בעבר) ומה שחשבנו ומה שעברנו. יומני היקר שלום, היום ראיתי את נורית, הילדה של השכנים, וחשבתי שהיא מקסימה. נתתי לה פרח ותפוח. ונחשו מה היא עשתה, הבהמה?

ואז בא הפייסבוק. והטוויטר, והאינסטוש (ותיכף אזרוק מילה על הסנאפצ'אט). ופתאום, הכתיבה שלנו הפכה להיות ממוקדת בשורת סטטוס. ב"מה אתה חושב עכשיו". בהווה.

הנה, אני עושה קופי פייסט (אני עושה! לא אני עשיתי!) בזמן אמת, מהפייסבוק שלי, של כותבת מוכשרת מאוד בשם מיכל:  "כולם מתלוננים על הילדים שלהם ובאמת, זה כזה קשה לפעמים ובהתחלה, ממש היה סיוט. ויש גם את המחקר הגרמני הזה על עד כמה ילדים מדכאים וזה. וגם זה קצת נכון, כי באמת, לא לישון זה זוועה וזה שאין זמן לעצמך. אבל אני כל כך אוהבת את XXXX שלי וכל מה שאני רוצה זה לגדל אותה וכשהיא אומרת אמא הלב שלי מתמלא אור ובכלל, כמה שהיא מטריפה".

הווה, הווה, הווה. לגיטימי וטבעי לגמרי. לפני עשור זה היה נשמע מוזר מאוד, לא טבעי. הסיבה: היה פער זמן בין מה שחווינו לבין הרגע בו יכולנו לספר על זה. לא יכולנו לעשות את זה בו זמנית. הנה, דוגמא סופר-מגה פופולרית, של אדם שהיה הקול של דור שלם: "טיילנו בצפון, היינו בבניאס, ומשה שתה אורנג'דה. אמרתי לו, משה, מה יש לך מהאורנג'דה?"

לקח זמן מהרגע בו דודו טופז ביקר עם משה בבניאס, עד לרגע בו הוא ישב וכתב על זה.

היום אין פער זמן כזה. היום, משה היה מוציא סמארטפון, מצלם סלפי שלו עם הנוזל הכתום, וכותב סטטוס: "כולם בבניאס שותים קולה, אבל אני נאמן לאורנג'דה שלי!". הוא היה מקבל לייקים, מחמאות, ואז גם קומנטים מלאי שנאה על ידי קולנים (שזה כמו טבעונים רק בקולה). לבסוף היו עושים לו שיימינג, ולקינוח הוא היה מגיע לצינור לילה ומצית את מחאת האורנג'דה.

והכל בגוף יחיד, הווה. סלפי.

זו הדרך בה אנחנו חווים היום דברים. זו הדרך בה אנחנו מתרגלים לצרוך חוויות. ופתאום אין פלא שכותבים חדשים, שגדלים אל תוך הדרך הזו, לא מסוגלים לכתוב בגוף שלישי עבר. "לכתוב מה קרה למישהו אחר, פעם? זה משעמם ומוזר! אני רוצה לכתוב מה קורה לי, עכשיו!"

הם פשוט רוצים לכתוב סלפי.

הם מתוכנתים לכתוב סלפי. הם לא יכולים אחרת. מה שמוביל אותנו לשאלה: האם, עוד שנים לא רבות, סגנון הסלפי (גוף ראשון הווה) יהיה הרוב המוחלט של הכתיבה? האם גוף שלישי יהפוך להיות ארכאי?

ומילה על סנאפצ'אט. אתם, אולי, לא מכירים את זה, אבל זו אחת המגמות החזקות ביותר בתקשורת של הדור הצעיר. הייחוד שלה: היא נותנת לקהל שלך חלון של 24 שעות בלבד כדי לראות את הסטטוסים ב"סיפור" שלך (ככה הם אשכרה קוראים לזה: story). אחרי 24 שעות, החלק הזה ב"סיפור" שלך נעלם. אין לך היסטוריה, בכלל! אם בפייסבוק אתה כבר רצף של "עכשווים", בסנאפצ'אט אתה רק ה"עכשיו". ללא רצף או קונטקסט. צילום מצב.

אז, מה אתכם?
הבחנתם שאתם מתחילים לחשוב "עכשיו", ולכתוב סלפי?


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה