מאת לירון פיין
שמעו סיפור.
אתמול העברתי את מפגש ההזנקה לננוריימו השנה, וסקרתי מספר טכניקות, תכונות
וסגולות שמאפשרות לכתוב מהר ולעמוד באתגר. והראשונה, החשובה והעיקרית בהן: הסלחנות.
כן, קראתם נכון. הדבר החשוב ביותר לכתיבה, הוא הסלחנות לעצמכם - וליצירה
שלכם. היכולת לא לשפוט אותה מוקדם מדי. לא לחרוץ דינה בטרם עט (ושמישהו יעז להגיד
שהייתי צריך לכתוב עת. איי דייר יו. איי דאבל דייר יו).
אז, סלחנות.
סלחנות היא ההיפך מפרפקציוניזם - הרעל החזק ביותר הידוע לאנושות כנגד
יצירתיות. הישמרו לכם ממנו, כותבים! אם רק תתנו לפרפקציוניזם הזדמנות אחת קטנה,
הוא יחסל את היצירה שלכם הרבה לפני שהיא תהפוך ליצירה. כן, כן. הרצון הפרפקציוניסטי
שלכם ליצור משהו ממש טוב, הוא זה שיהרוס לכם את הסיכוי ליצור משהו ממש טוב.
למה?
אסביר בפשטות: כדי ליצור משהו טוב, צריכים להתחיל מאפס. ואפס הוא משהו
בוסרי, פעוט, גרוע. הוא אפס, אחרי הכל. אבל האפס הזה, ברגע שמתחילים איתו, מתחיל
לגדול. והוא צומח, מלבלב, ואפילו פורח. ורק אחרי זה יגיעו הפירות.
אבל הפרפקציוניזם יהרוס לכם את הפירות. הוא יגרום לכם לכרות את עץ
התפוח עוד כשהוא שתיל. הוא גם נורא הגיוני: אתם רוצים תפוח, והשתיל לא נראה כמו
משהו שיכול לגדל תפוחים. אז כנראה שהוא לא מספיק טוב. היידה, גרזן.
ראיתי תהליך כזה קורה עשרות פעמים עצובות, אצל כותבים שעברו דרכי. אבל
אתמול פגשתי גרסה שונה, קיצונית יותר של חוסר הסלחנות - ונותרתי פעור פה.
זה קרה לאחר תרגיל קטן שעשיתי להזנקת היצירתיות. משהו שנועד ליצור
גרעין, זרעון של סיפור. דבר שיכול לגדול, בעבודה נכונה, לספר של ממש. כולם כתבו
משהו, מי יותר ומי פחות, פרט לאדם אחד. הוא לא הצליח.
עכשיו, שתבינו. התרגיל היה לכתוב משהו מאוד פשוט. מאוד בסיסי, מאוד
התחלתי, מאוד כללי. זה יכול היה להיות גם משהו כמו "אבי הוא עורך דין בן 30,
שרוצה להתחיל עם הקולגה שלו, אבל היא מסתירה סוד שלא מאפשר לה להתאהב". מבינים?
לא מסובך. אבל הוא לא הצליח לכתוב משהו כזה.
גם כשהתחלנו לפתח "משהו" יחד, תהליך שבדרך כלל עובד יפה,
מה שיצא לנו - לא הדליק אותו. לא היה בא לו להמשיך אותו.
ופתאום הבנתי.
באותו רגע, שום דבר לא היה יכול להדליק אותו. ולא רק באותו רגע. לעולם,
ומעולם, שום דבר לא היה יכול להדליק אותו. שום דבר. ואף פעם.
ולמה?
כי הוא לא רוצה לכתוב סיפור. הוא רוצה לכתוב את "הסיפור".
בה' הידיעה.
"הסיפור". הסיפור שידליק אותו.
מעולם לא ראיתי דוגמה יותר חזקה של רעל פרפקציוניסטי. יכול להיות
שהוא אדם מאוד קריאטיבי. יכול להיות שיש לו כישרון כתיבה גדול. אבל שום צמח לא
יכול לגדול על אדמה כל כך מורעלת.
אז איך, בכל זאת, סיפורים נכתבים? איך הוא יוכל לצאת מהמדבר היצירתי
המבאס הזה, בו הוא נודד, ויגיע למקומות טובים יותר?
הוא צריך ללמוד לספר סיפור.
לא את "הסיפור", אלא סתם סיפור. סיפור פשוט, כזה שאנחנו
מספרים לחברים מסביב לקפה. סיפור רגיל, כמו מה שקרה לנו בעבודה היום. סיפור שגרתי,
כמו איך הכרנו את בני הזוג שלנו. אף אחד מהם לא יהיה "הסיפור", אבל כל
אחד מהם יהיה סיפור.
ובסוד אגיד לכם, שאם הסיפור הזה יסופר מספיק טוב, אי שם בעולם יהיה
מישהו שיקרא אותו – ועבורו זה יהיה "הסיפור".
עכשיו, שמעו סיפור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה