החברים במועדון כתב! הצטרפו אליהם...

יום חמישי, 9 ביולי 2015

ההבדל העצום בין כתיבה - לסיפור




מאת לירון פיין



יש הבדל מהותי בין כתיבה לסיפור. 

כולנו כותבים. כתיבה היא דרך לבטא רגשות, ליצור תקשורת. כמו דיבור, כמו שירה, כמו ציור, כמו פנטומימה. לא צריך לדעת הרבה כדי לכתוב. צריך לדעת לא מעט, וגם לאחוז בכישרון מסויים, כדי לכתוב טוב.

אבל, וזה אבל גדול, גם אם אנחנו יודעים לכתוב מצויין, זה לא אומר שאנחנו מספרים סיפור.

מה ההבדל?

כשאנחנו כותבים, אנחנו כותבים לעצמנו. אנחנו שופכים את הרגשות שלנו על הנייר, ובזאת העניין מסתיים. המטרה היא ביטוי עצמי. המסע הוא מסע עצמי. האוורסט עליו מטפסים – הוא אוורסט עצמי. המטרה היא לתקוע דגל על הנייר, ולכן הסיפוק מהכתיבה מגיע מעצם הכתיבה. כשהביטוי העצמי מתממש.

אין בזה כל רע, אבל זה לא סיפור. כשאנחנו מספרים סיפור – אנחנו לא עוסקים ברגשות של עצמנו. אנחנו מתעסקים ברגשות של אחרים. אנחנו לוקחים את הקוראים למסע! לא את עצמנו. אנחנו יודעים באיזה נקודה 

הקוראים מתחילים, ואז, לאורך הספר, מזיזים אותם לנקודה אחרת.
אנחנו עושים עליהם מניפולציות. בדיוק כפי שבמאי קולנוע טוב עושה מניפולציות על הצופים. לבמאי לא חשוב לחשוף את עצמו. כן חשוב לו מה התמונות יעשו לצופים.

*


זו נקודה קריטית. צריך להתעכב עליה, להבין אותה. ולכן אחזור עליה שוב: כשאנחנו מספרים סיפור, הרגשות שלנו לא חשובים. אבל הרגשות של הקוראים הם הכי חשובים. הכי הכי חשובים.

הכתיבה, ככתיבה, עוסקת בנו. הסיפור? עוסק באחרים.

בשנים האחרונות פנו אלי כותבים רבים. חלקם כבר אחרי ספר, חלקם לפני ספר, חלקם במהלך כתיבתו. כולם כותבים – אבל רק מעטים מהם, באמת מספרים סיפור. ואני לא מדבר על פרוזה, דווקא. גם אוטוביוגרפיה יכולה להיות סיפור מרתק. גם ספר הדרכה לדיאטה, למשל, יכול להיות סיפור. ההבדל הוא בצורת ההגשה. בהלך הרוח שמוביל לכתוב.

אפשר לכתוב ספר דיאטה מתוך הלך הרוח של "אני דיאטנית והנה הפילוסופיה שלי". ואפשר לכתוב אותו מתוך הלך הרוח של "העולם שלך ישתנה כתוצאה מהפילוסופיה הזו, שלי". ספר דיאטה שייכתב כך - יכול להדהים את הקורא. יכול להפחיד אותו, יכול לרגש אותו, יכול להלהיב אותו. יכול לגרום לו להמליץ על הספר לאחרים.

אבל רק אם הוא ייכתב, באופן מודע, כסיפור. כמסע רגשי אליו נכנס הקורא, ומעביר אותו באופן מתוחכם ומתוכנן מנקודה א' לנקודה ב'.

וזה לא פשוט, כמובן.


*

לכותב, זה שלא מספר סיפור, חשוב מאוד ש"יראו אותו". הוא צריך לתקוע יתד בעולם. לכן הכתיבה שלו תהיה מרוכזת בעצמו. רוב הספרים שיוצאים בישראל הם כאלה. ודאי ספרי הביכורים, ספרי הבוסר. כותבים שכותבים את עצמם, ובדרך כלל – לעצמם.

גם כשהם כן כותבים, כביכול, פרוזה - הם לא מתעניינים בקוראים. הם מתעניינים ביכולתם האישית להתבטא, ובטעות חושבים שהם מספרים סיפור.

והקוראים מרגישים את זה. אם מה שנכתב לא מתחשב בהם, לא עושה עליהם מניפולציות רגשיות – הספר לא ירגש אותם. הוא לא יהפוך ליצירה עליה ממליצים.

אז, האם אתם כותבים? או מספרים סיפור?