מאת לירון פיין
במסגרת המגמה בה כל העולם נחלק לשניים, ובאינסוף דרכים, הנה עוד חלוקה רלוונטית לסיפורים. כי יש, בעצם, שני סוגים של סיפורים: כאלה שמבריחים אותנו מהמציאות בה אנו חיים - וכאלה שמחברים אותנו למציאות הזו. כל אחד מהסוגים האלה מספק צורך בסיסי של האדם - ושני הצרכים האלה מנוגדים באופיים.
הסיפורים שמרחיקים אותנו מהמציאות נותנים לנו תקווה רגעית, לוקחים אותנו מהכאב הקיומי שלנו ומערפלים אותו בשיטפון של חיים אחרים, במקומות אחרים. כל הספרות הספקולטיבית היא כזו. פנטזיה, מד"ב, אימה, ערפדים, זומבים, כולם בעצם לוקחים אותנו החוצה מהמציאות המשעממת שלנו - ומכניסים אותנו לעולם חדש, נפלא (פחות או יותר), בו הכל יכול לקרות. ובדרך כלל גם קורה.
אבל לא רק הסיפורים האלה מרחיקים אותנו מהמציאות. גם חלק נכבד מסיפורי המתח, המשטרה, הבלש, ואולי כל סיפורי הרומנטיקה - עונים לצורך הזה. ברגע בו אנחנו מסכימים לחוזה בו הסופר יעניק לנו הצצה למציאות אחרת, לא קיימת, אנחנו מרגישים בנוח. למה לי פוליטיקה עכשיו? תנו לשים ת'ראש על דיונה וליהנות מכמה שעות של צרות של אנשים אחרים. את השיט הקיומי בו אנחנו נמצאים לא נוכל לבטל. המשכנתא מחכה והילדים מעצבנים, אבל בינתיים נציל את הגלקסיה ונתאהב בזרים מסתוריים.
כיום, רוב הספרות הפופולרית העולמית כזו. בוודאי זו שנוצרה בארה"ב. בקרו בחנויות הספרים, גלשו לאמזון, ותגלו עולם שלם של אסקייפיזם מתורגם.
הסוג השני של הסיפורים מחבר אותנו למציאות. ובחבטה. גם הוא, כמובן, לוקח אותנו מהחדר למקומות אחרים - אבל המקומות האלה נמצאים ממש מעבר לפינה, אחרי הסיבוב, מחוץ לתריסים הסגורים. אין בסיפורים האלה בריחה מהמציאות, להיפך: הם מסגירים אותנו למציאות באיומי אקדח. לא נוכל להימלט ממנה.
כישראלים, אנחנו מכירים את הסיפורים האלה היטב. כל המשפחות הלא מתפקדות נמצאות שם, כל עוולות הכיבוש (או עקיבוש - תלוי במשנה הפוליטית שלכם), כל תיקי השכול, כל סיפורי השואה, כל הגזענות הסמויה והגלויה, וגם כל הצעירים הנלהבים שבאים לעיר הגדולה.
גם לסיפורים האלה יש תפקיד חשוב. בניגוד למורפיום המטשטש והמעיף של הסוג הראשון, הסיפורים מהסוג השני בעצם מעירים אותנו. הם פורצים את הבונקר הרגשי שבנינו לעצמנו ואומרים - תראו מה קורה סביבכם. תהיו ערים. תבכו, תזדהו, אולי תעשו משהו בנדון.
בישראל, המאוד פוליטית, המאוד מודעת לעצמה, המאוד מקוטבת - אלה הם, לרוב, הספרים שיככבו ברשימות רבי המכר (הישראלים. רק הישראלים. רבי המכר המתורגמים נותנים אסקייפיזם). אלה, לרוב, הם הסיפורים שיעברו לקטורים, ובדרך כלל הם גם הסיפורים שיזכו בפרסים. למה? כי הם מחברים אותנו לאדם שבתוכנו. יש משהו בהוויה היהודית ישראלית שצריך את זה. צריך לכאוב.
אישית, מאז נולדו לי הילדים והחיים שלי תפסו משמעות אמיתית (וגם הבינו מה זה פחד אמיתי), אני יכול לקרוא/לראות רק סיפורים מהסוג הראשון. תעזבו אותי משואה, יש לי יום מיוחד בשנה לזה. כנ"ל שכול, לגבי גזענות - אני מעדיף לא לדעת, משפחה לא מתפקדת? חס מלהזכיר, שלא לדבר על ענייני "הסכסוך", כי אני מקבל אותו באופן קבוע לווריד כל פעם שאני שומע חדשות (באמת צריך להיגמל מהדבר הזה).
זה גם משפיע על הכתיבה האישית שלי. היא אסקייפטיבית. באמצעותה אני בורח מהמציאות, לא מתחבר אליה.
ומה לגבי הכתיבה שלכם?
במסגרת המגמה בה כל העולם נחלק לשניים, ובאינסוף דרכים, הנה עוד חלוקה רלוונטית לסיפורים. כי יש, בעצם, שני סוגים של סיפורים: כאלה שמבריחים אותנו מהמציאות בה אנו חיים - וכאלה שמחברים אותנו למציאות הזו. כל אחד מהסוגים האלה מספק צורך בסיסי של האדם - ושני הצרכים האלה מנוגדים באופיים.
הסיפורים שמרחיקים אותנו מהמציאות נותנים לנו תקווה רגעית, לוקחים אותנו מהכאב הקיומי שלנו ומערפלים אותו בשיטפון של חיים אחרים, במקומות אחרים. כל הספרות הספקולטיבית היא כזו. פנטזיה, מד"ב, אימה, ערפדים, זומבים, כולם בעצם לוקחים אותנו החוצה מהמציאות המשעממת שלנו - ומכניסים אותנו לעולם חדש, נפלא (פחות או יותר), בו הכל יכול לקרות. ובדרך כלל גם קורה.
אבל לא רק הסיפורים האלה מרחיקים אותנו מהמציאות. גם חלק נכבד מסיפורי המתח, המשטרה, הבלש, ואולי כל סיפורי הרומנטיקה - עונים לצורך הזה. ברגע בו אנחנו מסכימים לחוזה בו הסופר יעניק לנו הצצה למציאות אחרת, לא קיימת, אנחנו מרגישים בנוח. למה לי פוליטיקה עכשיו? תנו לשים ת'ראש על דיונה וליהנות מכמה שעות של צרות של אנשים אחרים. את השיט הקיומי בו אנחנו נמצאים לא נוכל לבטל. המשכנתא מחכה והילדים מעצבנים, אבל בינתיים נציל את הגלקסיה ונתאהב בזרים מסתוריים.
כיום, רוב הספרות הפופולרית העולמית כזו. בוודאי זו שנוצרה בארה"ב. בקרו בחנויות הספרים, גלשו לאמזון, ותגלו עולם שלם של אסקייפיזם מתורגם.
הסוג השני של הסיפורים מחבר אותנו למציאות. ובחבטה. גם הוא, כמובן, לוקח אותנו מהחדר למקומות אחרים - אבל המקומות האלה נמצאים ממש מעבר לפינה, אחרי הסיבוב, מחוץ לתריסים הסגורים. אין בסיפורים האלה בריחה מהמציאות, להיפך: הם מסגירים אותנו למציאות באיומי אקדח. לא נוכל להימלט ממנה.
כישראלים, אנחנו מכירים את הסיפורים האלה היטב. כל המשפחות הלא מתפקדות נמצאות שם, כל עוולות הכיבוש (או עקיבוש - תלוי במשנה הפוליטית שלכם), כל תיקי השכול, כל סיפורי השואה, כל הגזענות הסמויה והגלויה, וגם כל הצעירים הנלהבים שבאים לעיר הגדולה.
גם לסיפורים האלה יש תפקיד חשוב. בניגוד למורפיום המטשטש והמעיף של הסוג הראשון, הסיפורים מהסוג השני בעצם מעירים אותנו. הם פורצים את הבונקר הרגשי שבנינו לעצמנו ואומרים - תראו מה קורה סביבכם. תהיו ערים. תבכו, תזדהו, אולי תעשו משהו בנדון.
בישראל, המאוד פוליטית, המאוד מודעת לעצמה, המאוד מקוטבת - אלה הם, לרוב, הספרים שיככבו ברשימות רבי המכר (הישראלים. רק הישראלים. רבי המכר המתורגמים נותנים אסקייפיזם). אלה, לרוב, הם הסיפורים שיעברו לקטורים, ובדרך כלל הם גם הסיפורים שיזכו בפרסים. למה? כי הם מחברים אותנו לאדם שבתוכנו. יש משהו בהוויה היהודית ישראלית שצריך את זה. צריך לכאוב.
אישית, מאז נולדו לי הילדים והחיים שלי תפסו משמעות אמיתית (וגם הבינו מה זה פחד אמיתי), אני יכול לקרוא/לראות רק סיפורים מהסוג הראשון. תעזבו אותי משואה, יש לי יום מיוחד בשנה לזה. כנ"ל שכול, לגבי גזענות - אני מעדיף לא לדעת, משפחה לא מתפקדת? חס מלהזכיר, שלא לדבר על ענייני "הסכסוך", כי אני מקבל אותו באופן קבוע לווריד כל פעם שאני שומע חדשות (באמת צריך להיגמל מהדבר הזה).
זה גם משפיע על הכתיבה האישית שלי. היא אסקייפטיבית. באמצעותה אני בורח מהמציאות, לא מתחבר אליה.
ומה לגבי הכתיבה שלכם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה