סגרתי את הדלת מאחורי
ונשמתי עמוק.
לא שבאמת הייתי צריך.
קומה אחת במדרגות עדיין לא משפיעה עלי כל כך. אבל זה מה שלמדתי שצריך לעשות
כשמגיעים למקום שרוצים להגיע - וזה מה שעשיתי כל פעם שהגעתי אל הסטודיו הפרטי שלי.
נשענתי על הדלת בגבי, וחייכתי בחושך. שלושה מטרים לפני, כך ידעתי, מחכה לי המחשב
על השולחן, שאלטף אותו שוב. והוא יגרגר אלי ויידלק.
בשביל זה צריך חשמל,
כמובן. הושטתי יד והרמתי את המפסק המרכזי, זה שתמיד כיביתי במקום להתעסק עם כל
המנורות. קליק חזק, ויהי או - - -
"לקח לך
זמן", היא אמרה.
לשניה ארוכה רק בהיתי
בה. אשה יפה, בת שלושים ומשהו. או עשרים ומשהו? ארבעים ומשהו, החלטתי לבסוף. שמלה
אדומה, בלי שרוולים. מביטה אלי מהכסא שלי. עיניים ירוקות מאוד.
ואז הלסת שלי צנחה.
היא חייכה.
"יש לך אומץ,
לחכות לי כאן", אמרתי ונכנסתי אל תוך הסטודיו. זרקתי את התיק שלי על הספה
האפורה, וניגשתי להרתיח מים. "מי הכניס אותך לכאן? הבעלבית?"
מאחורי, שתי אלומות
לייזר ירוקות צרבו לי איקס על הגב. לייזר קפוא.
"יש. לי. מפתח.
מתאים לך לשכוח".
ניחשתי שהחיוך נמחק לה
מהפנים. לא היו מים בקומקום. נגמרו? איך? בלי להביט לאחור, פתחתי את דלת ארון
המטבח והוצאתי ממנו בקבוק מים מינרליים. ניסיתי לפתוח את הפקק האדום, אבל היד שלי
ההחליקה עליו, והייתי צריך להתאמץ. הבקבוק, כך נדמה, הזיע. ולמה בכלל סוגרים
בקבוקים כל כך חזק? נשמתי עמוק ופתחתי אותו.
"תמיד היה לך
מפתח. אבל מזמן לא השתמשת בו".
התחלתי למלא מים
בקומקום, מנסה לארגן את המחשבות שלי. כמה זמן לא ראיתי אותה? נדמה ששנים. לא שזה
הפריע לי, במיוחד אחרי שלמדתי מה היא באמת ועד כמה האהבה שלה שקרית. ובכל זאת
אהבה, ועוד אהבה ראשונה. כזו שאי אפשר לשכוח.
יד חמה נגעה בי מאחור.
קפאתי.
לרגע היא ליטפה - ואז
סובבה אותי בכוח, פנים אל פנים. חזה אל חזה. המים ניתזו הצידה.
"זבל. ברגע הראשון
שנכנסת, לא ידעת שזו אני".
רק אז חשתי בריח שבקע
ממנה. ריח של פרח משכר וטורף, שלפת אותי בעוצמה ומנע ממני לנשום. הרגליים שלי חשו
כמו חמאה. היא היתה נמוכה ממני, ועדיין הצליחה להביט בי מלמעלה. והגוף שלה זז,
הגוף שלה נע, דרך הבגדים. קורא לשלי. היה לה שזיף במקום פה, והוא חייך.
הדפתי אותה לאחור. מעט.
בקושי.
"נכון. לא זיהיתי
אותך לבושה".
"זה", היא
אמרה, "יכול להשתנות כל רגע".
פרח משכר וטורף. משכר
וטורף. עמדתי מולה, לא יודע מה לעשות.
"קפה?"
היא לקחה ממני את
הבקבוק. "שב, שב. אני אכין לך".
גררתי את עצמי לספה,
ואז שיניתי כיוון והתיישבתי על הכסא שלי. הוא היה חמים. כמה זמן היא היתה כאן
בחדר, לפני שהגעתי?
"כרגיל? נמס, חצי
סוכר, וקינמון?"
"לא. שחור עם הל.
השתניתי".
היא לא אמרה דבר, אבל
הישבן שלה רטט בצחוק חבוי.
"אז... מה את עושה
כאן?", שאלתי שוב.
"באתי לבקר. לעשות
לך נעים, כמו פעם".
הלב שלי רקד סטפס,
והגוף רצה להצטרף. אבל עצרתי אותו בכוח. טורף, שיננתי, היא פרח טורף.
"תודה. אבל... אני
לא צריך אותך", אמרתי.
"כן, שמעתי. יש
לך... טכניקות".
הנהנתי מאחורי גבה
במרץ, למרות שהיא לא יכלה לראות. כאשר היא הסתובבה, שתי כוסות קפה בידיה, הפסקתי.
אבל לדעתי היא ראתה, והניעה את ראשה מצד לצד, בצער. זה היה הצער הכי משלהב שראיתי
אי פעם.
היא הגישה לי את ספל
הקפה ביד ברונזה שזופה.הזרוע שלה הדיפה ניחוח קינמון, וידעתי איזה טעם יהיה לה, אם
רק יהיה לי אומץ להתכופף אליה. האצבעות שלה היו מושלמות.
"הרבה טכניקות יש
לי. ואני מלמד אותן".
"סודות קטנים
וחצופים, שבסך הכל גנבת ממני". היה עוקץ בקול שלה, אבל ידעתי שהלשון שלה
עשויה דבש. בתוכי, רכבת ישראל הפכה לאוריינט אקספרס. מבחוץ, קיוויתי שהקיטור
ידמום.
היא התיישבה קרוב אלי,
קרוב מדי. הניחה יד על הברך שלי, והניחה לה לטייל ולזחול כלפי מעלה.
"שום
טכניקה", היא לחשה, "לא דומה לדבר האמיתי".
הנחתי את ידי על שלה,
עוצר את ההסתערות. במאמץ רב הצלחתי לא ללחוש. "אני כבר לא צריך את הדבר
האמיתי".
היא צחקקה פעמונים.
"סוף סוף! אז אתה
מודה שאני אמיתית?"
מודה? אני? היא...
בגניחת ייאוש הצמדתי אליה שפתיים. במשך דקה ארוכה לגמתי צוף טהור, מרטיט, ונגסתי
בצמר הגפן המתוק של האלים. והיא עירסלה את ראשי בידיה, נוזלת עלי ובתוכי, ומתמסרת
אלי בעוצמה מכניעה. לאט לאט, שקעתי בערפל.
לא!
ניתקתי את עצמי מעליה.
התנשפתי, וזה שוב לא היה מהמדרגות. "זה שאני רוצה אותך, לא אומר שאני צריך
אותך".
היא קמה בפתאומיות,
מעיפה לאחור את הכסא שלה. פניה, אולי, היו סמוקים. אני לא יודע. לא ראיתי. מול
עיני, ושפתי, ניצב אגן הירכיים שלה, והשמלה האדומה היתה לא יותר מעלה כותרת עשוי
סוכר נמס.
"אני אעשה איתך
התערבות", הקול האלוהי שלה בקע מלמעלה.
"איזו
התערבות?"
הפעם כן לחשתי. ניסיתי,
אבל לא יכולתי להביט למעלה. מלפני הכל היה משי אדום ומתוח, וניחוחות של בוסתן פורח
ורעב, וזיעה מתוקה וצהלות שמחה ויין מתובל ולילות ארוכים של קיץ מיוזע, מעורפל.
"איזו התערבות?"
"סיפורים
קצרים", היא אמרה, והצמידה את פני לאגן שלה. "תחרות של סיפורים קצרים.
אני הולכת לבקר אצל כל מי שיכיר אותך, ולפתות אותו לכתוב סיפור קצר. באתר
שלך".
"כמה קצרים",
כמעט ונחנקתי, צמוד אליה כל כך, מתרגש אליה כל כך. אישית, אני איש של ארוכים. אבל
קצרים אני אוהב.
"אלף מילים",
הקול שלה ניגר על ראשי מלמעלה, מטביע אותי בבריכת חושים סוערת. "קוויקים. אלף
מילים, בהשראה שלי".
בהשראה שלה? הניחוח שלה
כמעט והעביר אותי על דעתי, נישקתי את המשי, קברתי בו את אפי ולחיי. מולי התנגח הר
געש מתעורר, וסילונות לבה איימו לפרוץ ולהבעיר את כולי. היא היתה שלי, היא היתה
חייבת להיות שלי, ולא של אף אחד אחר. רגע, מה פירוש קוויקים? ומה זאת אומרת,
בהשראה שלה?
היא החלה להניע את האגן
שלה באיטיות, ים איטי, ים עמוק, ים מתוק.
"זה יהיה
בפייסבוק. עד סוף פברואר", היא המשיכה לטפטף עלי פקודות, ואני צייתתי.
"תחרות
לייקים?"
עמוק בתוכה, גרגרו
דרקונים בתאווה. תחרות לייקים, מסתבר.
"ומה... מה יקבל
המנצח?"
היא צחקקה מלמעלה,
מנערת אותי עם הגוף החלק, החזק שלה. הייתי במערה מטפטפת, וכל טיפה היתה פרפר אש
נוזלי, רעבתן. האדמה רעדה.
"המנצח יקבל את כל
הטכניקות שלך", אמרו הרעידות.
"הכל?"
היד שלה הונחה על עורפי
בעוצמה, והצמידה אותי. היה נדמה לי שהשמלה שלה מופשלת, או עולה, או יורדת, בכל
מקרה – נעלמת. יכולתי לשמוע את הדופק שלה. איטי, קצבי, קורא לי.
"הכל. כל מה שאתה
מלמד".
הושטתי לשון. נגעתי
במרציפן. "זה יותר מדי", התנשמתי. "יותר מדי".
"ואתה גם תפתח לו
ספר", היא פקדה.
"לא..."
יבבתי, בעוד שאני סוגד לה, למוזה שלי, רק שלי. "זה לא הוגן!"
לפתע היא התרחקה, ואני
נפלתי קדימה.
"גנב קטן
שכמותך", בקול שלה לא היה בדל חמימות. "טכניקות, אתה מלמד. טכניקות
שגנבת ממני! פושע בזוי. גנב!"
ונעלמה.
*
אז ככה. תחרות כתיבת
קוויקים, עד אלף מילה. אני שופט, אבל גם לייקים הרבה לייקים יעזרו לשכנע אותי.
אחרי הכל, כתיבה זה עניין סובייקטיבי, וזו התחרות שאני מארגן = תסבלו. ככה זה.
אני גם בוחר את הנושא
ואת התימה. והיא, כמובן, קוויקים. קחו את זה לאן שתרצו, באיזו משמעות שתרצו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה