החברים במועדון כתב! הצטרפו אליהם...

יום רביעי, 16 בספטמבר 2015

אתם חוצבים או יוצרים?





מאת לירון פיין

אודה ואתוודה: חלק גדול מהנושאים עליהם אני כותב כאן מגיע ישירות מהתלמידים שלהם. אני רואה את הבעיות בהן הם נתקלים, את האתגרים שעומדים בפניהם ואת ההרגלים איתם הם מתמודדים. כך גם הנושא הזה.

לפני מספר ימים ניהלתי שיחה ארוכה מאוד עם אחת מהתלמידות שלי. מאחר וחשוב לי לשמור על פרטיותה, היא תהיה כאן בעילום שם. עד כדי כך בעילום שם, שגם כשאגיד, להבא, "היא" – דעו שאני כלל לא מתכוון אליה, אלא ל"היא" אחרת.  

ובכן, אותה "היא" נתקעה בשלב עלילת הספר שלה, ופשוט לא היתה מסוגלת להמשיך. היא עבדה במשך תקופה ארוכה מאוד על בניית העולם של הספר, ההיסטוריה והמיתולוגיה שלו, ועכשיו – כשהיה צריך באמת להתחיל לעבוד על העלילה, הדמויות, הקונפליקטים... כלום לא זז. נאדה. גורנישט. תהליך השלום.

זה, כשלעצמו, לא נורא כל כך. משברי יצירה כאלה אפשר לפתור בקלות על ידי טכניקת  שתי השאלות. אבל מתברר שהבעיה האמיתית שלה היתה אחרת לגמרי. כשהתחלנו לעבוד על כיוונים חדשים, ואפילו כיוונים טובים, היא התחלחלה ואמרה, "לא! זה לא הסיפור הנכון!"  

ומהו כן הסיפור הנכון, השתוממתי.

היא לא ידעה. הוא ידעה שהוא היה שם, מסתתר, אבל היא עדיין לא גילתה אותו.

וכאן נפל לי הז'יטון.

מסתבר שהיא שייכת לכת הסודית של החוצבים.

כתב ח.נ. ביאליק, מנהיגה המיתולוגי של אותה כת:

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,
אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,
כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו
וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

מבינים? אומר לנו נחמננו הלאומי, שמה שהוא כותב – הוא חוצב מן הסלע. היצירה היתה קיימת, אי שם, בלעדיו, חבויה בלבבו. וכל מה שהוא עושה הוא לחצוב, לחשוף להוציא אותה. כמו הפסל, שמוציא את הפסל שמתחבא באבן.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת
כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,
זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,
וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

אאוץ'. למה הוא לא משתמש במשקפי הגנה, כשהוא חוצב?

אבל מה שיותר מכאיב, זה  שכותבים רבים, במיוחד חדשים, מתייחסים כך ליצירה שלהם. כאילו שהם אינם יוצרים – אלא חוצבים.

מבינים גם את זה? הם לא חושבים שהם ממציאים דבר חדש! הם רק "מגלים" משהו קיים. גואלים אותו מתהום הנשייה. חוצבים אותו מאיזה סלע דמיוני שהתקיים בלעדיהם. ולכן הם מחוייבים אל הסלע הזה, אל הארץ הדמיונית הזו בה הם מבקרים. וכמו ביאליק, הם מתבלים את העניין בייסורים שונים ומשונים, כי הרי החוצבים עובדים מאוד קשה, ויש תאונות במכרות, והשכר זעום. בקיצור, קשה, קשה. 

אני מניח שיש מקרים בהם אולי זה נכון. אבל אני מעדיף בהרבה דרך אחרת, אותה מתאר משורר אחר, לטעמי לא פחות גדול (אבל הרבה פחות מנוקד):   

מחבר שלוש מילים
מחמם על אש קטנה
ורץ מהר להביא
בצל מהשכנה
מוסיף שני חרוזים
קצת פלפל, קצת מלח
מערבב שלושה כבשים
וזורק קובייה של קרח


אולי זיהיתם את מילותיו של י. גפן, מתוך האפוס ההירואי "הכבש השישה עשר", בשיר שמספר את כל האמת על "איך שיר נולד".

ביאליק חצב את יצירתו (או, לפחות כך הוא מכר את עצמו). יהונתן גפן פשוט יוצר אותה. הוא מתחיל במשהו, מערבב חומרים, טועם, בודק, מעיף מה שלא מתאים, מלווה בצל מהיוצרת שגרה ליד, מוסיף, מערבב, משנה חומרים (לדעתי הוא השמיט מהמתכון קצת קנביס. בטח שכח) וככה פולט את היצירה המוגמרת.

בהתחלה זה כואב
אחר כך יוצא החוצה
וכולם שמחים  

שום חציבה לא היתה פה. כמו שהצחוק לא היה קיים לפני שהתגלגל החוצה, או כמו שהתינוק לא היה קיים לפני שהונבט לו וצמח, אי שם, בחממה הטובה מכולן.

גפן מבין, ומלמד, שהיוצר הוא האלוהים של העולם אותו הוא יוצר. הוא יכול לברוא מה שהוא רוצה, למחוק מה שהוא רוצה, לשנות את ההתחלה כדי שתתאים לו לסוף, לשנות את בניית העולם כדי שתתאים לו לטוויסט בעלילה. חשוב שהקרח יהיה חם! ושהאיש יהיה ירוק. וכמו אלוהים, הוא בהחלט יכול לברוא אבן כל כך כבדה שהוא עצמו לא יכול להרים אותה. ואז להרים אותה, לזרוק אותה לפח ולברוא אבן אחרת במקומה, יותר מתאימה לפאזל. כי ככה בא לו.

המחויבות היחידה שיש לסופר, היא ליצירת סיפור מעולה. ל י צ י ר ת  סיפור. לא "גילוי" סיפור. זו, לפחות, הגישה שלי.

אז, מה הגישה שלכם? אתם חוצבים? או יוצרים?