החברים במועדון כתב! הצטרפו אליהם...

יום שלישי, 11 באוגוסט 2015

האם אתם כותבים בשביל להשוויץ?


מאת לירון פיין

אל תחייכו לי שם. אתם יודעים שזה קיים, מתחת לפני השטח או אפילו מעליו. כשאנחנו כותבים, אנשים קוראים. וכשאנשים קוראים, הם מקשיבים לנו. מכירים בקיומנו. אולי אפילו מחמיאים, בדרך שלא היתה נסללת אם לא היינו כותבים.

רגע, איך בכלל כותבים את זה? "אם לא היינו כותבים", או "לולא היינו כותבים?" או, בכלל, "לולי היינו כותבים?"

איך סופרים כותבים את זה? איך הם היו כותבים את זה?

*

ופה הנקודה. הרבה פעמים, במיוחד אם אנחנו כותבים בתחילת הדרך, אנחנו מנסים לכתוב "כמו שצריך לכתוב". מנסים לכתוב "ספרותי". אנחנו נאחזים באילנות גבוהים, בספרי קנון, במה שלמדנו בשיעורי הספרות. כי ספר אמור להיות בשפה "גבוהה", הרי. לא?

ובכן, ספר אמור להיות בשפה גבוהה, בשני מקרים בלבד:

1. אם הוא נכתב על ידי אנשים שהורגלו לקרוא (ולדבר) בשפה "גבוהה". תיקון: זו אפילו לא שפה גבוהה, אלא פשוט שפה מיושנת. עברית כזו נכתבה על ידי מי שהתחנכו על העברית של שנות החמישים, וכתבו אותה מחדש בשנות השבעים והשמונים. של המאה הקודמת, להזכירכם, במילניום הקודם.

2. אם אתם כותבים בשביל להשוויץ בעברית שלכם. אההה, הנה הקשר.

*

קהל הקוראים החדש, זה שנולד בשנות השבעים ומעלה, לא רגיל לדבר ולקרוא עברית מליצית. עברית עם תחביר שהיה מקובל לפני 40 שנה. עברית עם מילים שכבר אינן בשימוש, עתיקות, מפוחלצות. זה לא שאין בהן יופי. נהפוך הוא, רוויות הדר וגאון הן, עטויות מלמלה ועטורות תשבחות!

אבל מה שהן באמת עושות, זה להסיט את תשומת הלב מהסיפור – אל השפה. הן הופכות את המספר למרכז העניינים – במקום שהדמויות יהיו במרכז. הן מכריחות את הקוראים לעצור ולנסות להבין מה כתבתם, כי הקוראים פשוט לא מבינים את השפה באופן אינטואיטיבי. היא לא "שקופה" להן. היא צובעת את הטקסט ומסתירה אותו.

רגע, זה לא גורף.

זה טבעי כשמישהי בת 50-60 כותבת כך. היא פשוט לא יודעת לכתוב אחרת. זו שפת האם שלה!

זה זורם לה, זה טבעי לה, כך היא קראה כשהיא היתה בבית הספר, כך היא חולמת בלילות, וכך היא אפילו מדברת בימים. מבחינתה, השפה של היום רדודה ועלובה. במקרה כזה, אין ספק שהיא צריכה לכתוב בעברית שהיא מכירה, ונוח לה איתה. זה, אולי, אפילו יישמע טבעי יותר לקוראים.

אבל הדברים שונים בתכלית, כשמי שכותבים את העברית ה"גבוהה", לא באמת מדברים אותה ביומיום. הם רק מנסים לחקות סגנון, לכתוב "גבוה". להשוויץ בשפה. זה לא נשמע טוב, וזה נקרא – על ידי קהל הקוראים של היום – מעפן.

*

אני, ולא רק אני, אוהב סיפורים "שקופים". סיפורים שעוברים ישר למוח וללב, בלי שירגישו את המספר. בלי שירגישו את היד הכבדה של הסופר. בלי שירגישו שהוא, הממ, משוויץ.

ואתם?