לא כל אחד יכול להיות סופר עצמאי. ואתם?

מאת לירון פיין

לא מזמן היה לי דיון עם מתרגם. אדם נחמד וחביב, שהעריך עלות תרגום מקצועי של ספר (90,000 מילה)  בכ-40,000 ₪. הוא לא המציא את המספרים – אלה העובדות בשטח. הוא גם ציין שתרגום בשיטה אחרת מביא לתוצאות איומות. שלחתי אותו לראות את אחד הספרים שלי, שתורגם ברבע מהמחיר ומקבל ביקורות מעולות.

הוא החמיא על הכתיבה, אבל טען שהיה הרבה דברים אותם הוא (או כל מקצוען אחר) היה מתרגם אחרת. הוא אפילו הודה בכך שזו סנוביות מצידו – כי הרי, אם כל כך הרבה אמריקאים חובבי ספר מהללים ומשבחים, ולא מרגישים בכלל שזה מתורגם, ברור שהתוצאה הסופית מעולה. ו... נכון, תמיד אפשר לשפר אותה.  

מעבר לכך, הדיון עסק בהוצאה עצמית באמזון. גם לזה הוא התייחס, וטען שהוא יותר "מסורתי" בגישה שלו. כלומר: רוצה להוציא את הספרים שלו על ידי סוכן ספרותי והוצאת ספרים מסורתית. זה מה שמתאים לו יותר. וגם יותר קל לו, כי הוא כותב במקור באנגלית.

בדרך כלל, אמירה כזו גוררת אותי לנאום ארוך וחוצב להבות בנושא. איך הוא בכלל יכול לחשוב כך? הרי ברור מאליו שהוא לא בחן את העובדות.

אבל הפעם לא התחלתי אפילו. כי פתאום הבנתי: הוא פשוט לא חושב כמו סופר עצמאי! 

לא כל אחד יכול לחשוב כמו סופר עצמאי. ולכן לא כל אחד בנוי להיות סופר עצמאי. ובעצם, מה זה בכלל לחשוב כמו סופר עצמאי? זה שונה לחלוטין מלחשוב כמו סופר (אני לא יכול לחשוב על מילה אחרת) שכיר. יש הבדלים עצומים. 

וכדי לגלות אותם, שאלו את עצמכם את השאלות הבאות:

האם אתם רגילים לבקש רשות מסמכות?

יש הרבה כאלה. אנשים שצריכים את האישור ה"סמכותי", של העורך או של המו"ל, כדי להרגיש שהם כתבו משהו ממש טוב. אנשים מנומסים, שמוכנים לחכות הרבה זמן עד שמישהו "יכיר" ביצירה שלהם. תראו אותם נרשמים לתחרויות כתיבה, תראו אותם מתהדרים במגזין הזה או האחר שהואיל להדפיס את היצירה שלהם. כי אם זה לא קורה – כנראה שהם "לא סופרים". הם חייבים הכרה של סמכות.

סופרים עצמאיים לא צריכים ולא רוצים את זה. סמכות? מה זה בכלל? למה מי הם בכלל?

ההמתנה לתשובות חיוביות של לקטורים יכולה לתסכל אותנו למוות. אנחנו לא באמת מבינים למה אנחנו צריכים לחכות (למה, באמת?). אנחנו גם לא צריכים לחכות לאישור של ההוצאה לאור, רק כדי לעשות מה שאנחנו אוהבים.

הזמנה מיוחדת לבמה? זה לא בשבילנו. אנחנו נעדיף להפוך ארגז ירקות, לעמוד עליו ולהתחיל לנאום. עמוק בלב אנחנו יודעים, שהרבה יבואו ויקשיבו לנו. וזה הרבה יותר מרגש ושווה.

כמובן, שלא כל אחד בנוי לזה.

האם אתם מתייחסים לכתיבה שלכם כתחביב? או כמקצוע?

הרבה אנשים כותבים למגירה, ובדרך כלל הכתיבה שלהם נשארת שם. הם יכולים להיות סופר מוכשרים, אבל הכתיבה תמשיך להישאר עבורם תחביב. פרנץ קפקא היה כזה. בצוואה שלו הוא ביקש מחברו הטוב ביותר לשרוף את מה שהוא כתב, כדי שהתחביב יישאר תחביב. למזלנו, אותו חבר קרא את כתבי היד – ולא העז למנוע אותם מהעולם.

סופרים עצמאיים לא יכולים לחשוב באותו אופן קפקאי. אנחנו חושבים שהכתיבה שלנו יכולה להיות מקצוע, חייבת להיות מקצוע. ולכן אנחנו מחוייבים לשפר אותה כל הזמן. ולא רק אותה. אנחנו מחוייבים לשפר את היכולת שלנו לחשוף אותה, למכור אותה ולהרוויח ממנה.

מאותה סיבה, אנחנו גם לא יכולים נפשית להוציא אותה באופן "מסורתי", דרך מו"ל - כי אז המשמעות היא שכנראה גם לא נרוויח ממנה. ואם אתה לא מרוויח ממשהו, זה תחביב. לא מקצוע.

אבל לא כל אחד בנוי לזה.

האם אתם חושבים על עצמכם כעצמאים, בעלי עסק?

במשך עשרות שנים, סופרים לא היו עצמאיים. הם היו תלויים לחלוטין בהוצאות לאור, ולכן לא היו צריכים להתעסק עם עלויות ושיקולי תועלת. חינכו אותם לא להתעסק בזה, ולכן הם לא רשמו טורי רווח והפסד (ולכן לא הרוויחו הרבה, כמובן). במובן העסקי, כל בעל באסטה בשוק היה חכם ומתוחכם פי 1,000 מהסופר הנערץ שבא לקנות אצלו עגבניות. הוא גם הרוויח יותר ממנו. הסופרים היו נועזים, משוחררים ויצירתיים במחשבה – אבל בכל מה שנוגע לפן העסקי, הם ויתרו מראש. קיבלו ציון אפס.

סופרים עצמאיים חושבים אחרת. אנחנו יודעים שאנחנו לא שונים מאותו אמן קרמיקה מדהים, שפותח חנות קטנה עם שכיות החמדה שלו. אנחנו לא שונים מהצייר המדהים שמוכר יצירותיו ב- etsy. או מאותה צורפת מעלפת, שמחוללת קסמים בזהב וכסף, ומוכרת בבוטיק הפרטי שלה, ביפו העתיקה.

כמותם, אנחנו יכולים להשקיע – ובאמת משקיעים – את היצירתיות שלנו גם בבניית עסק. היום, סוף סוף, זה אפשרי - וגם לא כזה מסובך, אחרי שמבינים את הפרינציפ. אבל לא כל אחד, כמובן, בנוי לזה.

האם אתם רוצים להרוויח מהכתיבה לטווח ארוך? אפילו להשאיר משהו לילדים?

ברגע שסופר מוכר את הזכויות על הספר להוצאת ספרים – הוא מוותר, בעצם, על היכולת שלו להרוויח מהספר בטווח הארוך. בטווח הקצר הוא יקבל, אמנם, מקדמה – אבל הסיכויים שלו לקבל מעבר למקדמה, בטווח הבינוני, נמוכים מאוד (כי הוא מקבל רק אחוזים בודדים מהמכירות). ובטווח הארוך – אפסיים.

הסיבה: ההוצאות לאור לא מתעניינות יותר מדי במכירת הספרים ה"ישנים". לא בכדי רשימות רבי המכר המסורתיות מורכבות מספרים חדשים – הישנים פשוט לא מקודמים. מהר מאוד גם הספר החדש שלכם יהפוך להיות אחד מה"ישנים", ואז מי ידאג לו? מי ידאג לכם?

לא ההוצאה, וגם לא אתם. הרי מכרתם את הזכויות לספר. הוא לא שלכם. הוא לא שלכם!

סופרים עצמאיים לא יכולים להיכנע למציאות כזו. איך ייתכן שהיצירה שלנו, עליה שקדנו חודשים, לא תהיה שלנו? היא הרי מספיק טובה כדי שאנשים ירצו לקנות אותה גם עוד עשור. ואם הם ירצו, אז למה לא לתת להם? ולמה לא להרוויח מזה?

סופרים עצמאיים רואים את הספרים אותם הם כותבים כנכסים מניבים. ממש כמו נכסי נדל"ן. ספר טוב ימשיך להיות ספר טוב גם עוד שלושים שנה, כשהסופר כבר יהיה בפנסיה. וגם עוד חמישים שנה, כשמי שיוכלו לקבל את התמלוגים עליו – הם הילדים שלו. בסך הכל צריך לקדם אותו.

אנחנו לא יכולים ולא רוצים לוותר על זה. אבל... לא כל אחד בנוי לזה.

האם אתם חפיפניקים?

סופרים רבים נכנעים לבינוניות של עצמם. הם אולי כותבים מדהימים – אבל הם משאירים את בחירת הכריכה להוצאת הספרים. הם משאירים את התיאור השיווקי של הספר – לעורך. הם משאירים את ההחלטות השיווקיות למפיץ. הם ראש קטן. הם רוצים רק לכתוב, ושמישהו אחר יטפל בכל הדברים האחרים.

סופרים עצמאיים לא יכולים להיות חפיפניקים. אף אחד לא יטפל במה שהם מזניחים. הם חייבים להתאמץ ולבחור, בעצמם, את הכריכה הכי טובה. ולשנות ולשפר כל הזמן. הם מחוייבים ליצור את התיאור השיווקי הכי טוב שאפשר – אחרת המכירות ייפגעו, ולסופרים מקצועיים המכירות חשובות, בדיוק כמו שלעורך דין, או רופא שיניים, או אופטומטריסט חשובות המכירות.

בגלל זה אנחנו כל הזמן שואפים למצוינות, בכל המישורים שקשורים לספר שלנו. לא כל אחד בנוי לזה.

האם יש לכם מוסר עבודה גבוה?

עצמאי ללא מוסר עבודה גבוה לא יכול להיות עצמאי. וזה לא משנה אם הוא סופר או בעל מוסך. כשאתה עצמאי, אין לך אפשרות לרמות את הבוס. אתה לא יכול למזמז את הזמן. אין תירוצים, ואם לא תספק את הסחורה (ובזמן), לא יהיה לך ממה לאכול. זה נכון לרופא שיניים, זה נכון לחקלאי, זה נכון לסופר.

אבל סופרים רבים לא יכולים להיות עצמאיים, כי פשוט אין להם מוסר עבודה של עצמאים. הם יעשו הכל: יחכו למוזה, יפתחו ויסגרו את המקרר, ישוטטו על שפת הים ויצ'וטטו בפייסבוק, והכל בזמן שהם צריכים לשים את התחת על הכסא ולתת עבודה.

כי זה מה שבאמת קובע כאן: לשבת על התחת ולתת עבודה. נכון, זו העבודה הכי מדהימה בעולם (אם אתה סופר, כלומר). ונכון, זו עבודה מתגמלת ברמות לא נתפסות. אבל זו קודם כל עבודה.

האם אתם בנויים לזה?