החברים במועדון כתב! הצטרפו אליהם...

יום שבת, 3 בינואר 2015

5 הטעויות שסופרי ביכורים נוטים לעשות



מאת לירון פיין

בשנה האחרונה נחשפתי לעשרות ספרי ביכורים. אולי אפילו יותר. חלקם אפילו לא היו ספרי ביכורים – אבל בהחלט נכתבו על ידי סופרים לא מנוסים, שעדיין מתנסים בעניין. עוד לא ממש מקצוענים.

אז נחשפתי. ועיינתי. ומה לעשות, גיליתי שכותבים בלתי מנוסים נוטים לעשות טעויות של כותבים בלתי מנוסים. באופן שממש חוזר על עצמו.

אז מהן הטעויות הנפוצות ביותר שראיתי? ואיך להימנע מהן?

1. "תסמונת הפליני"

או הפולנסקי. או הברגמן. או האלטמן. או ה... הבנתם את העניין. בתי ספר לקולנוע מכירים את זה, שהסטודנט רוצה לעשות סרט גמר בלתי נשכח, נסיוני, נשגב, כזה שממציא את שפת הקולנוע מחדש. התוצאה, בדרך כלל, לא טובה. קולנוע, כמו כתיבה, מורכב מאמנות (art) ומאומנות (craft). כלומר, צריך להתאמן בזה. ללמוד. גם פליני לא נולד פליני. הוא עבד קשה כדי להגיע לאן שהגיע.

ההמלצה שלי: אל תנסו לכתוב ספר ביכורים "ענק". כתבו ספר קטן. כיפי, אכיל, כזה שאפשר לעכל. אחת התלמידות שלי התמודדה במשך זמן רב עם אפוס פנטזיה מונומנטלי. "שר הטבעות", שכזה. ולמרות שהיא מוכשרת מאוד, זה מאוד קשה.

הזכרתי לה שהרבה לפני שטולקין כתב את "שר הטבעות" - הוא כתב את "ההוביט". ספר דק, רזה, נגיס – ונגיש.

היא הבינה מייד. העיניים שלה נדלקו, ולמחרת היא החלה לכתוב את "ההוביט" שלה. פתאום קל לה. פתאום הכתיבה מענגת אותה. אין לי ספק שהיא עוד תחזור לאפוס המורכב שלה - אבל כשהזמן הזה יגיע, יהיה לה הרבה יותר קל להתמודד איתו.

2. סיבוכיות יתר

האמת, זה קצת מזכיר את הסעיף הקודם. ביסוד, סיפור הוא דבר מאוד פשוט: יש גיבור, שרוצה מטרה, ומשהו מפריע לו בדרך. כמעט כל סיפור הוא כזה. אבל הסופר הלא מנוסה עדיין לא יודע את זה. איש לא לימד אותו. ולכן הוא מתחיל להסתבך באינספור עלילות ועלילות משנה, בדמויות המגובבות על דמויות, בעולמות מקבילים, מישורי זמן שונים ועוד ועוד.

בקיצור, הם כותבים משהו שמצריך טבלת אקסל כדי לעקוב אחריו – וכשרון סיפור נדיר ומאומן היטב כדי לנסח. בעייתי.

ההמלצה שלי: לכו על הסיפור הפשוט. הבסיסי. לא רק שקל יותר לכתוב אותו – הוא גם בדרך כלל הרבה יותר חזק ומלא עוצמה מסיפורים מורכבים יותר. האמירה ש"Less is more" מאוד נכונה.

לא בכדי רוב הסופרים הענקיים התחילו את הקריירה בסיפורים קצרים. הסיפור הקצר מלמד את יסודות העלילה המהודקת, את בניית המתח, את אמנות הסיפור. אלה אלמנטים שחייבים לשלוט בהם לפני שמתחילים לכתוב ספרים ארוכים.

3. שפה ספרותית מדי

עברית קשה שפה. ולא רק שהיא קשה שפה, היא גם צעירה שפה. הגרסה המודרנית שלה נולדה רק לפני 100 שנה – ונאלצה להילחם על קיומה כנגד היידיש, הלאדינו, האנגלית, הצרפתית, הערבית, הרוסית, הספרדית... כל השפות הגלותיות, בקיצור. היא היתה צריכה להגדיר את עצמה. להמציא את עצמה.

לכן, עברית מתבגרת שפה. וכמו כל נערה מתבגרת, גם היא עוברת שלבים. ביאליק וטשרניחובסקי לא כתבו באותה שפה בה כתבו בשנות החמישים והשישים. גם בשנות השמונים כתבו בשפה אחרת לגמרי, אבל היא כבר לא כל כך רחוקה מהשפה בה כותבים היום.

אני לא יודע האם ההשתנות הזו, של העברית, ייחודית בכל העולם. אבל מה שבטוח, זה שספרים שנכתבו באנגלית לפני 60 שנה – יכלו להיכתב, כמעט מילה במילה, גם היום. האנגלית הספרותית כמעט ולא 
השתנתה מאז.

ולמה אני שופך כל כך הרבה מילים על זה?

כי סופרים רבים כותבים היום, לקהל של היום, באותה שפה בה הם למדו לקרוא ולכתוב: בעברית של פעם. עברית מליצית. עברית שאינה עוברת היום. "הרי אי אפשר לכתוב באותה שפה שאני מדבר", אמר לי לפני מספר ימים אחד התלמידים שלי. ואני אומר: ודאי שאפשר לכתוב באותה שפה בה אתה מדבר. כל הספרות האנגלית העכשווית נכתבת כך. וכך גם רוב הספרות העברית.

ההמלצה שלי: כמובן, כתבו לקהל העכשווי – בשפה העכשווית. זה לא אומר רק להימנע ממליצות, זה אומר גם להימנע מכתיבה "כמו שאומרים שצריך לכתוב". כי ככה לא צריך לכתוב (לפחות לא לקהל עכשווי. ההמלצה משתנה אם אתם כותבים לפנסיונרים).

ויש לזה גם זווית אמזונית, כמובן. כשתבואו לתרגם את הספר המליצי שלכם לאנגלית, לאיזו אנגלית תרצו לתרגם אותו? אנגלית שייקספירית?

4. חוסר כבוד לדמויות ולעלילה

המונח "חוסר כבוד" עלה במוחי רק לפני מספר ימים, בשיחה עם תלמידה אחרת. זו תופעה אותה ראיתי פעם אחר פעם, ספר אחר ספר, אצל סופרים רבים. הם, בפשטות, לא מתייחסים במספיק כבוד אל המילים אותן הם עצמם כותבים. הם לא מתייחסים אליהן.

זה קורה, למשל, כשהדמויות עושות דברים הרי גורל – אבל מתנהגות כאילו הכל כרגיל. כאילו למעשים שלהם אין השלכות במציאות של הספר. כאילו הן לא קיימות באמת. והרי דמויות טובות הן דמויות שכן קיימות באמת! הן חיות, ממש כמוני וכמוכם. אם הן יורות במישהו, הן לא הולכות אחר כך למסעדה להרהר על הדברים, ואחר כך ממשיכות בחיים כרגיל. ואם הן אוספות מישהו זר הביתה, הן לא משאירות אותו לבד והולכות לעבודה, במחשבה ש"הכל יהיה בסדר". 

אתם הייתם מתנהגים כך? אני יודע שאני לא.

ועלילה, זה דבר שקורה גם לפני שהספר מתחיל, ממשיך גם אחרי הספר מסתיים, וקיים גם במקביל למה שהספר מתאר. אם דמות דורסת מישהו למוות, לא הגיוני שיהיה אחריה מצוד משטרתי? אם מישהו מבלה בפאב עד אור הבוקר, לא הגיוני שיהיה לו קשה, אפילו טיפה, ללכת למחרת לעבודה?

ההמלצה שלי: תנו כבוד! תנו כבוד לכל מילה שאתם כותבים, כי היא בוראת עולם. לכל דמות, לכל פיתול עלילתי ולכל מעשה יש השלכות אמיתיות – במציאות של הספר. תתמודדו איתן באומץ ומתוך מודעות.

5. ניסיון לכתוב מושלם בדראפט הראשון

אי אפשר לכתוב מושלם את הדראפט הראשון. אחזור על זה: אי אפשר לכתוב מושלם את הדראפט הראשון. הוא קיים רק כדי שהסופר יבין מהו הספר האמיתי שהוא כותב. רק כדי לשפר אותו ללא הכר, כמעט. דראפט ראשון, כמעט תמיד, הוא חרא של דראפט. חרא של ספר.

אבל סופרים בלתי מנוסים מביטים על הדראפט הראשון שלהם, ואז קופצים לשתי מסקנות שגויות, מנוגדות – והרסניות.

המסקנה הראשונה: שזה חרא של ספר. והם, כנראה, חרא של סופרים. אז כדאי להפסיק עם זה כבר עכשיו, ולא להמשיך לדראפט השני. יש כאלה שאפילו לא יודעים מה זה דראפט שני.

המסקנה השניה: זה אחלה של ספר. כל כך אחלה, שאין בכלל שום אפשרות לשפר אותו. הוא מושלם כמו שהוא, נחצב מצור ליבו של הכותב. ובכלל לא מצריך דראפט שני (מה זה דראפט שני?).

ההמלצה שלי: התייחסו לדראפט הראשון כמו טיוטה. היא שם כדי שיהיה מה לשנות. לאחר סיום כתיבת הספר, קחו יומיים (או חודשיים) מנוחה, ואז תתחילו לכתוב אותו מחדש, מהטיוטה.

  
ועד שניפגש,
כתיבה נעימה!