החברים במועדון כתב! הצטרפו אליהם...

יום שבת, 1 במרץ 2014

סיפורו של ספר: At God's Mercy (בעברית: "אל מלא רחמים")



מאת לירון פיין


קצת לפני שנת 2,000. אי נוחות
אני שותף ומנהל קריאייטיב במשרד פרסום קטן. היצירתיות חוגגת אבל הנשמה קצת נחנקת. בראש עולות מחשבות, לאן נעלמה ההבטחה הגדולה שהבטחתי לעצמי לפני שנים, לכתוב בשביל הנשמה, לבטא את החלומות הפנימיים שלי, להתמוגג מכל מילה ולהתרגש בשביל עצמי. מחשבות ראשונות רציניות על שינוי כיוון מגיעות. ומחכות שם.


אוקטובר 2001. התפרצות
בעיצומם של תהליכים. קצת אחרי מות סבתא שלי, ועמוק בתוך ההיריון על הראשונה שלנו. לילה. וחלום. חלום שהוא סרט. התעוררות בזיעה קרה. כל היום המחשבות רצות, ובערב, לפני שיוצאים לארוחה אצל ההורים שלה, אני מביט בהשתקפות שלי בחלון, ועולם חדש מתנפץ לתוכי. התחלה של סיפור שמכה אותי בתדהמה. אני חייב לכתוב. פשוט חייב לכתוב.


אוקטובר 2001. כתיבה
אין עבודה, אין משרד, אין שום דבר אחר פרט לחלומות בלילה וכתיבה ביום, או להיפך. העולם מלא במילים ובמשפטים שכותבים את עצמם, בהקלדה תוך בכי, לעיתים. לעיתים אני אל שבורא עולם, לעיתים אני רק כלי שרת שמתעל ברקים עליונים אל תוך מקלדת ומסך ונייר, וסיפור הולך ובורא עצמו בתוכי. 8,12,14 שעות כתיבה ביום. אחוז טירוף. מחיקה, כתיבה, שכתוב, עריכה. וכל אותו זמן, סבתא שלי מביטה בי מלמעלה.


10 בנובמבר 2001. ירידת מים
ערב, ואני מקליד את האותיות האחרונות, קורא שוב מהתחלה, משייף שיופים עדינים אחרונים. זהו. הנקודה האחרונה על המסך, ואחריה סמן מהבהב. שומר. גם לגיבוי. "מאמי", אני צועק למאמי שלי שבאמבטיה, "זהו, זה מוכן". "זה לא הדבר היחיד שמוכן", היא אומרת לי. "תכין תיק, יש ירידת מים".

הספר הראשון שלי, והילדה הראשונה שלי, נולדים יחד.


2002. סירובים
עוד מעטפה חומה גדולה מגיעה בדואר. רואים שפתחו אותה וסגרו אותה מחדש עם סלוטייפ. בתוכה מכתב מנומס. ועוד אחת ועוד אחת ועודחתועודחתועדחת. ועוד אחת. זעם עז על הלקטורים (מי אתם בכלל?). דחף בלתי רצוני ללכת להוצאות האלה ולהתרוקן על מפתנן. אבל אני לא עושה את זה. ועוד מעטפה עם מכתב סירוב. אני שומר אותן בשביל ההיסטוריה. בשביל להגיד, יום אחד, "אמרתי לכם". וממתין.


2003. כן
הפעם לא מכתב, אלא טלפון. סער ברקאי, הבן של צ'ריקובר, על הקו. הוא אוהב את הספר שלי, "אל מלא רחמים", אהבה גדולה. לדעתו המלומדה הוא לא צריך בכלל עריכה. ולא, הוא לא רוצה ממני אגורה שחוקה אחת על ההוצאה שלו. רק ניפגש ותחתום. נפגשים, חותמים. אחרי זמן קצר, הספר יוצא. מגיע לחלק יפה מחנויות הספרים. אפילו מקבל כתבונת בעיתונות, פה ושם. התרגשות גדולה, אבל גם ריאליזם קודר. זו לא הוצאה גדולה, אין לה יותר מדי כוח יחצ"ני. בטח שאין לה עיתון. נראה מה יהיה.


2004. תמלוגים?
סער לא מחזיר לי טלפונים. כשאני בסוף תופס אותו, הוא מסביר לי שהוא בקשיים, והחנויות לא משלמות בזמן, והוא צריך להכין דו"ח מכירות אבל אין לו נתונים, והוא יתקשר אלי בקרוב. בקיצור, אני מתוודע מקרוב למציאות הכיפית של עולם המו"לות הישראלי. למרות שמעולם לא קיבלתי מברקאי אגורה שחוקה של תמלוגים (וגם לא דו"ח מכירות), אני לא כועס עליו. הוא אדם אחד, קטן, נגרס בגלגלי השיניים של המציאות התזרימית. לימים עושים עליו תחקיר בכלבוטק, או גדעון לוי, כבר לא זוכר. מציירים אותו כאדם רע ששודד כספים של סופרים, אבל היום אני כבר יודע איך מתנהגים אנשים רעים באמת בתעשייה הזו. הוא לא אחד מהם. הוא קורבן. כך או כך, החלום הספרותי נגנז, יש לי משרד פרסום על הראש.


2007. או 2008? או 2009?
הספר שלי חי וקיים בספריות הקיבוציות. אני יודע את זה כי אני כל הזמן מקבל מכתבי תודה מקוראים. הוא גם חי ועובר מדור לדור באולפנא לבנות בטבריה. גם את זה אני יודע כי אני מקבל מכתבי תודה ומנהל ויכוחים תיאולוגיים באינטרנט. ובין לבין, סוני מוציא את הרידר הדיגיטלי הראשון ומנבאת עידן חדש. אני מוזמן להרצות באיזשהו מקום על חדשנות, ומרצה על זה. מנבא שעוד מעט סופרים לא יצטרכו מתווכים בדרך לקהל היעד שלהם. עוד מעט.

על הדרך אני מוציא עוד ספר בהוצאה עצמית (אין להשיג בחנויות), ועוד שני ספרי ילדים (היה להשיג בחנויות). ככה, בשביל הנשמה. והנשימה.


2012. מודעה על אמזון
מודעה בפייסבוק צדה את עיני. אמזון. בודק, קורא. כל החושים שלי מתעוררים. קונה מידע. ועוד מידע, ועוד מידע, ועוד. מתחיל בספרי ילדים. בדיחה גרועה. אבל בתור מבוא להוצאה לאור באמזון, זה מבוא מצויין. ברור לי שזה העתיד. נשארו רק כמה בעיות קטנות, ואחת ענקית: תרגום לאנגלית.


2013. תרגום
אין לי עשרות אלפי ₪ להוציא על תרגום. ולכן אני מפתח שיטה שמאפשרת לי לתרגם את הספר במעט מאוד כסף. זה לא פשוט. זה לא קל. זה עולה לי בנסיונות שונים (על הספר האחר שלי, Genosimulation), אבל בסוף זה מצליח. תרגום מרהיב ומושלם, בכמה אלפי שקלים בודדים.


ינואר 2014. כריכה
הכריכה הישראלית לספר לא מתאימה. ספק, אגב, אם התאימה אי פעם לישראל – אולי זו הסיבה לחוסר הצלחתו של הספר. ישראלים לא אוהבים צלב קרס ענק על הכריכה, אבל אז לא ידעתי את זה. לא משנה, במילא צריכים כריכה אחרת. לא פחות משלושים גרסאות עולות לאוויר, ובהצבעה דמוקרטית של קוראים פוטנציאליים, נבחרת אחת.

אחרי שבועיים אני משנה גם אותה.


פברואר 2014. הכנה לשיווק
יש באמזון 3 מיליון ספרים דיגיטליים, אבל רק 10,000 הראשונים שבהם באמת מצליחים. מה הסיכוי שלי, לירון פיין (באנגלית: L.L. Fine) להגיע לשם? הספר שלי מדורג אי שם במקום 150,000. זה כלום. אבל אמזון יודעת לתת גם לי סיכוי. יש לה את הדרכים שלה, שכל סופר יכול להשתמש בהן. קוראים לזה מבצע קד"מ. ויש עוד דרכים.

זה זמן חשאי. שוקד, שוקד, שוקד, על הכנה קפדנית של הספר להשקה הרשמית שלו באמזון. בלי מסיבה, בלי מוזמנים, בלי יחצ"נים, בלי להתחנן לאנשים שיתרמו לי ב-
headstart. אבל כן עם בני כרמי, קולגה שמתמחה בקידום ספרים באמזון. אולי הוא הטוב בעולם, כיום. יום הקד"מ נקבע.


18 בפברואר 2014. קמפיין
כשאתה מוציא ספר בישראל, כדאי לקנות את חלון הראווה של סצומתסקי, לקנות כמה כתבות יחצ"נות, כמה מסקרי ספרים, אולי אפילו וידוי חושפני בטלוויזיה. כמו כן, מומלץ שתהיה דוגמן או שחקנית כדורגל. באמזון זה אחרת. יש מבצע קד"מ, בני מנהל לי אותו, זה הכי טוב שאפשר, וצריך רק לקוות לטוב.

מתמזל מזלי, ומשהו בספר מושך את הקוראים. התיאור, הכריכה, הקטגוריות... כך או כך, המספרים מראים היסטריה, או היסטוריה. או כולם. כך או  כך, הספר מזנק. גם כשהוא יוצא מקידום המכירות, הוא ממשיך במגמה.



20 בפברואר 2014. ביקורות
עשרות מהן. בקצב ארטילרי. משבחות, מהללות. גם את האנגלית (התרגום, בעצם), וגם את הספר עצמו. את התהליך שעבר עלי בעת כתיבתו, שעובר עכשיו על הקוראים, בעת קריאתו. עשרות על עשרות על עשרות מספרים לי כמה הם אהבו, כמה הם התרגשו, כמה הם לא יכלו להתנתק ממנו. אחד זועם עלי כי בספר הורגים חתול. ספוילר: בספר הורגים חתול. זה קורה לקראת האמצע.

הביקורות משאירות את הממוצע הרחק מאחור. משתוות בעוצמתן לזה של הסופרים החשובים בעולם. לקטורים, תאכלו תחת. לסופר, אהבת הקהל היא סם. ואני מקבל אותו מרוכז לוורידים. אבל מחכה.


1 במרץ, 2014. התייצבות
הסערה הראשונה שככה, והספר מתייצב לו, אי שם בין מקום 3,000 ל-4,000 בעולם. משהו בכיוון של 30-40 מכירות קבועות ביום, כל יום. 70% תמלוגים.

הצלחה. בכל קנה מידה. ורק עכשיו, כשהכל חולף, יש לי את היכולת, ואת ההזדמנות, לכתוב את כל זה.

אל תאבדו את התקווה. אל תאבדו את הרצון. כתבו. הוציאו. עשו.